אדר א' הוא חודש שמשמח מאוד את מי שדואג לנקיונות פסח,
אבל פחות משמח את מי שמחכה לפורים...
חודש ללא חגים, שבו מוטיב ההמתנה הוא העיקר.
אלא שבאדר יש לנו את "פורים קטן",
לא החג במלוא הדרו,
אבל תזכורת נעימה ומתוקה לחג הנפלא
שיבוא אלינו בעוד כחודש.
השנה, בפורים קטן,
נחגוג יחד עם כל הבנות שטרם זכו להינשא
במסיבת פורים קטן של בנין שלם,
עם שיעור משותף ושיח של הרב אוהד ודנה תירוש –
"נקודות אור בדרך למציאת בן זוג",
ועם מופע מוזיקלי (והרקדה) של הזמרת אביטל כלפה.
נכון, זה לא פורים האמיתי,
ונכון, זה עדיין לא "הדבר האמיתי",
אבל אנחנו מאמינים בלציין את השמחות שבדרך,
ומתוכן להתחזק באמונה עד שיבוא הדבר האמיתי,
פורים האמיתי, הבית האמיתי,
שיהיה בעזרת ה' הבנין הכי שלם שיש...
ואנו מבקשים מכם, קוראי העלון, להעביר את
המייל לכל הבנות שרוצות לבוא ולהתחזק בדרך.
שיהיה לנו פורים-קטן-שמח!
והשבוע בעלון – סיכום מהשיעור הקודם של הרב אוהד ודנה תירוש לרווקות
כדאי לקרוא ולהעביר!
שבת שלום ומבורך,
מכון בנין שלם
"הזווית שלו, הזווית שלה" – איך כל אחד רואה את הקשר הנרקם
על פניות בנפש, מראה חיצוני בעולם הדייטים, ואמונה לאורך כל הדרך * תובנות מתוך שיעור מהכנס האחרון, עם הרב אוהד ודנה תירוש, שהיה מיועד לרווקות * גם לנשואים כדאי לקרוא!
* לנוחיותכם השיעור מנוסח בצורת שאלות ותשובות.
שאלה: הבחור והבחורה שונים, וכל אחד מהם מגיע אל הקשר אחרת. תתארו לנו - מה קורה לבחורים כשהם מחליטים לצאת לדייטים? במה הם מתעסקים.
הרב אוהד: אקדים ואומר לגבי כל הנושא, שברמה הפשוטה – הסוגיה הזאת לא מטרידה אותנו רק בשכל, אלא היא מטרידה בלב. ונקודה שנייה להקדמה היא זה שנראה שכל הבנים הם אותו הדבר, אבל הם לא. נכון שלפעמים קורה שיותר מדי אנשים אומרים לא מתאים לי בהודעה, לא מציעים לשתות, או לא מתקשרים ארבעה ימים אחרי הפגישה, וכשזה קורה יותר מפעם אחת זה מתחיל להיראות שכל הבנים אותו דבר, ואחרי פעמיים שלוש שנפגעת זה כבר עושה סתימה בלב, ובת מגיעה מכווצת לפגישות, במקום להיפתח. אבל לא כולם אותו הדבר, גם אם יש התנהגויות שחוזרות.
עכשיו אתייחס למתי בחור רוצה לצאת. כשמתייעצים איתי מתי להתחיל לצאת, אני נותן שני תנאים, והם מתאימים גם לבנים וגם לבנות: 1. פנאי. 2. בשלות.
לפעמים בחורים רוצים להתחיל לצאת בצבא, אבל אין פניות לזה. זה לא פנאי בזמן, זה פנאי בנפש. וקשר עלול להיכשל בגלל חוסר פניות נפשית. וגם את, אם את יודעת על עצמך שיש תקופות שאין מה לדבר איתך – אל תצאי. זאת שחיקה לנפש, סתם לשבת ולאכול עוד דברים לא בריאים במסעדה... אל תהיי שם. ולגבי הבשלות – לא תמיד הגיל הוא מדד לבשלות. צריך לשאול טוב מתי הבחור או הבחורה כבר בשלים לצאת.
שאלה: הרבה פעמים קורה שזוג כבר נכנס לקשר והכול נראה טוב ויפה, ופתאום הוא אומר לה: תשמעי, אני לא מרגיש. והיא אומרת: אבל אני כל כך רוצה! מה הבחורה צריכה לעשות במקרה כזה?
דנה: אני חושבת שלא צריך לפחד להגדיר לעצמי אם טוב לי או לא טוב לי, אם אני רוצה או לא רוצה, בגלל שאני עוד לא יודעת מה הוא חושב. לפעמים יש מין ריקוד כזה, שאף אחד לא מעז להגיד או להרגיש, כי עוד פעם רק אני ארגיש והוא לא ירצה... המשחק הזה מיותר, למרות שאני יודעת שעלולה להיות שחיקה בנושא הזה, כשאת תמיד רוצה והבחורים לא רוצים. במאמר מוסגר, מי שקורה לה המון פעמים שהיא רוצה והבחור לא רוצה - כדאי להתייעץ, כי אולי יש דבר שצריך לברר במודעות העצמית שלה או ביצירת קשר עם אנשים. אבל אם את לא מסורבת סדרתית, ואת מרגישה שיש בקשר משהו מעניין, נעים, שייך לך, אז אני חושבת שלא צריך לפחד מלהתקדם עם הבירור שלך, וגם במחיר שאחרי שאגיד שאני הייתי הולכת על זה, הוא היה אומר שהוא לא רוצה. כי אם ידעת להגיד לעצמך מה את רוצה – זה רווח גדול מאוד בהתבררות שלך, זה תהליך משמעותי בשבילך.
להחליט על חתונה זה 100 אחוז שמורכב מפעמיים 50 אחוז. הוא צריך להיות סגור על עצמו ואת צריכה להיות סגורה על עצמך. אבל את צריכה לעשות את ה-50 אחוז שלך, אחרת לא יהיה 100 אחוז של שניכם. להתחתן זו קודם כל החלטה אישית ורק אחר כך החלטה זוגית. אל תפחדי. אם הוא לא ירצה – את ממילא הרווחת, את מבחינתך התקדמת, עשית, ביררת, התאמנת על קבלת החלטה, זאת עבודה מצוינת. הוא לא רצה? אז התברר שזה לא הזיווג, אבל את צריכה לעשות את התפקיד שלך בלי קשר לזה שנמצא מולך.
שאלה: ומה קורה כשבנות מובכות לומר שהן רוצות כי הן מפחדות שהוא לא ירצה? או שהן לא רוצות להלחיץ את הבנים עם אמירה כזאת?
דנה: יש הבדל בין לומר לו לבין לעשות את התהליך בעצמי. את עם עצמך, או עם מי שאת נעזרת או מתייעצת, את יכולה להגיד שזה מתאים לך. בשביל להגיד לו את זה – צריך טאקט, טאץ', לבדוק מתי מתאים להגיד ואיך. אבל לא לחשוב שאם תגידי לו זה יוריד לך מהכבוד, להפך. מה, אם הוא לא רוצה – אין לך זכויות? את תעשי את הצד שלך בלי להיות תלויה במה שהוא יגיד.
הרב אוהד: לפני שאדבר על הלחץ, אני רוצה לפתוח סוגריים: אני לא אוהב את הביטוי "חתכו אותי", "זרקו אותי". גם בנים וגם בנות משתמשים בביטוי הזה, ואסור לדבר ככה. זאת פגיעה מילולית בעצמנו, וזה ממילא מעצים את הריטואל של להיפגש עוד פעם ועוד פעם שזה קשה גם ככה. צריך לכבד את עצמנו. להגיד "הקשר נפסק".
לגבי האם זה מלחיץ את הבן כשאת אומרת לו איפה את נמצאת. אם זה קורה על הפגישה השנייה אז יש מצב... או אם זה נעשה בלחץ מצידך. אבל אם הזוג כבר במעלה הדרך, למד בשלב הראשון שכיף להם יחד, ובשלב השני סיפר יותר דברים אישיים, ושניהם כבר יותר בפנים, אז בשלב הזה כבר צריך להניח את עצמך בקשר, להגיד איפה את נמצאת. ואני לא חושב שזה מלחיץ.
לפעמים, כשקשר מתקדם מאוד וכבר צריך להגיע להחלטה, היא כבר החליטה אבל הוא תקוע באיזושהי נקודה, אז הפער ביניהם מייצר לחץ. אבל המענה בשבילו לא תמיד נמצא אצלך. הרבה פעמים בחור אומר לך: "אני צריך ספייס, אני צריך לחשוב". ותדעי שהוא לא אומר לך: אני צריך ספייס ממך. הבת שומעת שהוא אומר שהיא חונקת אותו, אז היא נעלבת, לוקחת צעד אחורה והקשר מתקרר. וזה לא ככה. לפעמים יש תהליכים של האדם עם עצמו. בחורים הרבה פעמים לומדים תוך כדי הקשר איפה הם נמצאים. אל תעלבי מזה. הבן בא מבחוץ לקשר, הוא יותר בבדיקה, הוא לא קופץ לתוך הקשר פנימה ישר. הוא בודק אותו מבחוץ, ובחלק מהדברים הוא לא בודק אותך, אלא הוא בודק את הקשר. לוקח לו יותר זמן להיכנס פנימה.
בבדיחה הידועה, כשאני משדך שניים, אני עוקב אחרי הקשר בדרך כלל, כדי לכפות חתונה בזמן המתאים... אני מתקשר אחרי שלוש פגישות ושואל אותו: אחי מה קורה? והוא בחצי-פה: בסדר. אני מבקש שיפרט. "אתה יודע, הרב, התחלה...". אני מתקשר לצד השני, אל הבחורה: מה קורה? היא עונה בחיוך: "ברוך השם", אני שואל: "איפה את?", עונה לי: "בעיר". "באיזה צד של רחוב יפו?", "בצד של העירייה, איפה שהשמלות כלה"...
אז מה עושים בסיטואציה כזאת?
הרב אוהד: "את לא צריכה לעשות כלום מבחינת התנהגות, אלא לדעת מה המדרג: קודם כל צריך שיהיה לנו נעים ביחד. לא לדחוק לפינה, וגם לא לצפות מבחינה נפשית שבפגישה השנייה יהיה רגש. ולכן, אצלי זה איסור דאורייתא להיפרד אחרי פגישה ראשונה, פגישה שנייה זה איסור דרבנן כבד... אחרי פגישה שלישית אפשר לדבר. מעט מאוד אנשים יכולים לקבל תמונה שלמה של האדם תוך פגישה אחת, ובעיקר בדייט כששניכם מתוחים ורק רוצים לעבור את הערב בשלום. אני לא מדבר על מקרי קצה, אלא על המצב הממוצע. ראיתי לא קשר אחד ולא שניים שהתקדמו בזכות שלא נפרדו מיד. וגם אם לא יצאה חתונה, הקשר קידם מבחינה נפשית, למדת על עצמך משהו.
לגבי מה קורה כשהוא לא מרגיש, אני לפעמים מתאר לבחורים: תעצום את העיניים, תראה תמונה פסטורלית של גבעות, עליהן בקתה, הדלת נפתחת וממנה רצים החוצה שלושה ילדים. יוצא איש שזה אתה, ואישה שהיא הבחורה שאיתה אתה נפגש. אתה מתחבר לתמונה? זה שלך? אתה רואה אותך שם? תמשיך לצאת איתה, זה התחלה של רגש. רגש זה לא לעוף מיד למעלה. מצד שני קשר לא צריך להיות רק שכלי. את לא מתגעגעת אליו? לא מחכה לפגישות? הוא לא נכנס לך לתוך התמונה הזאת? אז לא. ואין סכמות מתי צריך להתפתח רגש. כשכבר נוצרים ביניכם פתיחות ושיתוף, זה השלב שבו נוצר הרגש, והוא לאט לאט מתפתח. לא צריך לחפור כל היום מה אתה מרגיש, מה את מרגישה, מה אנחנו מרגישים, החפירות האלה שייכות למתווה הגז... לא אליכם. צאו, תבלו, ותראו מה מתפתח.
שאלה: בחורות משקיעות המון לקראת פגישה, גם טכנית – להתלבש, להתאפר... איך אפשר להשקיע בלי להישחק?
דנה: כשהייתי בתיכון, אבא שלי אמר לי: כל העניין הזה של בגדים זה שלכן ובשבילכן. מה שאת רואה זה לא מה שאנחנו רואים, זה עולם של נשים. כשאת מתלבשת יפה תדעי שאת מתלבשת בשביל הנשים. כשאת באה לפגישה, או בחיים בכלל, הבחור לא מסתכל עלייך באופן שאת מסתכלת, אבל הוא קולט איך את מרגישה עם עצמך. לנשים נשואות אני אומרת: הבעל שלך מסתכל על העיניים שלך, אם את מרגישה טוב ויפה ומשדרת את זה, את יפה בעיני בעלך, זה מה שהוא קולט. הוא לא נכנס לרזולוציות, זה יותר בשביל ההרגשה שלנו. וזה משהו חברתי של בנות. נכון שיש נראוּת ומציאת חן, אבל זה לא מה שאנחנו חושבות שזה. אנחנו צריכות לעשות תהליך של להרגיש טוב עם עצמנו, וזה מה שעובר. גם הבנים היום מבולבלים בנושא הזה, אם אנחנו לא נישאב לשם, נצליח לסחוב גם אותם למקום אחר.
הרב אוהד: כשאדם מרגיש טוב עם עצמו – יש יותר פנאי נפשי לבוא לפגישה. כל הנושא של התעסקות עם המראה נוכח היום, וזה נורא בעיניי. צריך להגיד את זה. בסוף כולם מקריחים ומתקמטים.. ודאי שלא צריך ללבוש סחבות, אבל בסופו של דבר, כפי שדנה אמרה, הנקודה היא אם האדם מרגיש טוב עם עצמו.
דנה: אני חושבת שאנחנו לא צריכות להישאב למקום הזה של הקִטלוג על פי מראה חיצוני. אני משוכנעת שלכל בת יש את היופי שלה, ואסור לנו להישאב לתחרות הדמיונית הזאת, שיש רק סוג אחד של יפים ויפות וכולנו ממוקמים על סקאלה כמה אנחנו יפים למולם - 'זאת פחות מהממוצע', 'זה מעל לממוצע', 'זאת לא יפה בכלל' וכו'.
בואו נצא מהניסיון, המטופש בעיניי, להיראות יפה או להיחשב יפה או שגם עלי יגידו שאני יפה. אם את משוכנעת ביופי שלך תמצאי אותו, תזהי אותו, תתחברי אליו ותדגישי אותו, ואת תהיי יפה ביופי שלך. לכל אחת יש נקודת הנוי שלה, ולכן חשוב יותר מה את רואה בעצמך. תפסיקי לבקש אישורים מהסביבה או מהבחור שיוצאים איתו. העניין הוא מה את חושבת על עצמך, וזה מה שיעבור אליו.
לא יכול להיות שיש בחורה לא יפה, עובדה שכל כלה ביום חתונתה יפה, מה קרה פתאום? פשוט, כי מישהו מתחבר אליה ואוהב את היופי שלה, והיא סופסוף מדגישה אותו ושמחה בו, אז היא מלכה. אבל היא לא מלכה רק ליום אחד, זה יופי שיש לך וקיים בך תמיד. יופי הוא לא מושג אובייקטיבי, אין בו דרגות התייחסות. יופי משתנה מאדם לאדם, מתקופה לתקופה, ואני קוראת אליכן לחפש את זה ולמצוא את זה בכן, ולהרים את הראש! וכשאת יוצאת לפגישה - את את, בחורה יפה, ומי שיהיה לו שכל יזכה בך. ואם לא התחבר - מישהו אחר בע"ה יתחבר וירוויח.
שאלה: שדכנית מפורסמת אומרת ש-99.9% מהבחורים לא מוכנים לצאת עם בחורה מלאה.
הרב אוהד: כיוון שהנושא נוכח גם אצל הבנים אני נדרש לזה. ברור שהם אומרים את זה, אבל זה חלק מהדמיונות. ואני ממשיך את מה שדנה אמרה, זה תלוי איך את תופסת את עצמך. זאת אני, אני שמחה בעצמי. לוקח פעם, פעמיים, שלוש, וזה מתניע. יש הרבה רשימות שאנשים באים איתן. אבל אני לא עובד עם קטלוג, כשאני משדך אני שואל: מה הרגשת בקשרים משמעותיים שהיו לך? ומתוך התשובה, מתוך התחושות, אני מנסה לחשוב מי יוכל להתאים.
אני מכיר זוג נשוי, שכשהם יצאו היה לו קשה עם המראה שלה. הוא הגיע אלי, ואמרתי לו: תביא יומן, ובוא נקבע לנו פגישה בעוד שלושה שבועות שבה אנחנו מדברים על הסוגיה. או טכניקה אחרת היא לכתוב לעצמו כל מה שקשה לו, להניח במעטפה במגירה ולפתוח בעוד שבועיים. ככה האדם שם את זה בצד, ופנוי יותר לבנות את הקשר. הזוג הזה התחתן ככה. לא תמיד זה הולך, אבל כן צריך לעבוד על עצמנו בסוגיית המראה שאנחנו כל כך אחוזים בה. לרופף את האחיזה הזאת, ולראות באדם מולנו גם דברים אחרים. זה מעסיק גם את הבנים, וזה קשה.
דנה: הרבנית אסתר לבנון גם לא הסכימה לענות לבחורים איך הבחורה נראית, עד שהיא שינתה את דעתה. מה קרה? היה בחור בישיבה שלהם שהיה חשוב לו המראה החיצוני, והיא לא הצליחה להכיר לו בנות שחשבה שיעמדו בקריטריונים. כשהוא התארס, עם בחורה שהיא לא מלכת היופי, היא אמרה לו: לזה התכוונת? אם הייתי יודעת מזמן הייתי מחתנת אותך... והוא מצידו משוכנע שהוא מצא את היפיפייה של חייו. מאז היא לא נבהלת לשאול מה הם מחפשים, כי יש המון סוגים של יופי. לכן תהיי משוכנעת ביופי שלך, תשמחי בו, לכי עם חברה לקנות בגד יפה, ובע"ה האדם שצריך יראה את זה.
שאלה: בסופו של דבר, עולם הדייטים לפעמים מאוד כואב. לא תמיד קל לשמוח בתהליך ולהגיע לדייטים בגישה נכונה. איך אפשר "להתיידד" עם עולם הדייטים?
דנה: אני אומר משהו בנאלי, אבל צריך להגיד גם את הדברים הפשוטים. לפני הכנס דיברתי עם חני בן ארי מנוב, אימא של חגי בן ארי, קצין שנפצע בצוק איתן ועוד לא התעורר. היא אמרה לי: 'אני משוכנעת שרב החסד על הדין, באמת יש המון המון חסד במה שאנחנו עוברים, והוא רב על הדין, אני כל הזמן מודה לקב"ה שזה מה שקיבלנו'. וזאת אימא של בחור, אבא לשלושה ילדים, שכבר שנה לא התעורר מתרדמת. ולהבדיל, גם בנושא הדייטים. אני חושבת שצריך לתת אמון בקב"ה בתהליכים שאנחנו עוברים. כך הקב"ה ברא את עולמו, שבדרך הזאת מכירים את הבעל. הוא לא ברא אותו כך שמהבטן עם התינוק היה יוצא פתק ועליו שם הזיווג... יש פה תהליך אלוקי, וכנראה זה הטוב ביותר שיכול להיות וזה הנכון לנו, ויש המון חסד והמון טוב. אני מציעה לזרום עם זה ולנסות להגיע לתקופת הדייטים בצורה המיטבית, בקדושה, ולא רק לחשוב על הזמן למה זה נפל עליי. זה רצון ה', אם הוא היה רוצה שזה יהיה אחרת הוא היה בורא את זה אחרת.
הרב אוהד: יש הבדל משמעותי בין הגילאים המבוגרים ובין הגילאים הצעירים. תחושת השחיקה והכאב היא קשה, וכל מה שנאמר יכול להישמע כסיסמאות, אבל בסוף, אתה מסתכל לאחור ואתה לומד המון דברים על עצמך ועל החיים. כשאתה צעיר אתה פחות מבין מה קורה, וכשאתה רואה מלמעלה את המסלול – אתה מבין שאתה יוצר אותו יחד עם ה'. ואת זה אני אומר למבוגרות יותר: זה כואב, זה קשה, אבל בסוף זה מסלול שבו אנחנו יחד עם ה', ולפעמים מבינים את הכול אחר כך, ולפעמים מבינים תוך כדי. כל אחת והמציאות שלה. גם אם זה רצון ה' זה יכול להיות קשה. אבל אנחנו מחליפים את הדיסקט מ"למה זה קרה לי", ומנסים לחוות את הדבר כמו שהוא. זה נוכח, זה נמצא, אנחנו שם. אף שיעור לא ישנה את הכאב, השיעור גם לא אמור לשנות את הכאב. השיעור נועד כדי לעזור לי ללכת את מסלול חיי כמו שה' יתברך זימן לי ללכת ולהתקדם, ולהאמין כל הזמן שה' מזמן לי את זיווגי.
דנה: לפני 24 שנה בערך, הייתי אחרי לידה שניה, ורציתי לברר למה לידה היא דבר כל כך מורכב. הגעתי אל הרבנית עידית איצקוביץ, שחוותה עקרות 12 שנה. למדנו מקורות על שרה, רבקה, רחל, ובשלב מסוים הרגשתי לא נעים. ידעתי שאין לה ילדים, ושאלתי אותה: זה לא קשה לך שאנחנו מדברות כאן על לידות? אני באה אלייך כדי שתעזרי לי להתמודד אבל את אף פעם לא ילדת. הרבנית עידית הסתכלה עלי ואמרה: 'אבל אני אלד'. ובאמת אחרי שנה היא ילדה. הוודאות הזאת, בחסד שקיים בעולם, הולכת איתי עד היום. היא לא התבלבלה אפילו לרגע. זאת ודאות בדבר שבע"ה עוד רגע שלי.
שאלה: אבל לצערנו יש אנשים שלא יולדים, ויש נשים שלא מתחתנות, אין באמת ביטחון שזה יקרה.
הרב אוהד: זה לא ביטחון בתוצאה, זה ביטחון בה', בזה שהמסלול שלנו הוא לא תקלה, כל אחד והסיפור שלו. בסופו של דבר, גם אחרי החתונה יש התמודדויות, זה לא שייך רק לעולם הדייטים. וכל אחד והסיפור שלו. ואני רואה שגם אם עולם הדייטים קשה וסוחט ושורף, זאת גם שאלה של כמה התקדמתי. אפשר ללמוד המון על עצמנו בתקופה הזאת. שאלת המחקר של תקופת הדייטים צריכה להיות: מה למדתי על עצמי, מה אני יודעת טוב יותר. איך אני יכולה לבוא אחרת לפגישה הבאה. ולדעתי, כשמביטים בעולם הדייטים ככה – מרוויחים הרבה יותר.
מתכון השבוע
קציצות עדשים אפויות בתנור
ביס של בריאות J
המרכיבים:
חצי כוס עדשים ירוקות
חצי כוס עדשים אדומות
גזר מגורר דק
קישוא מגורר דק
בצל קצוץ דק
2 שיני שום קצוצות דק
חופן פטרוזיליה קצוץ דק
3 כפות קוואקר
3 כפות פירורי לחם
ביצה
מלח, פלפל
כמון, כורכום, תבלין לקציצות
תרסיס שמן
אופן ההכנה:
שוטפים את העדשים ומבשלים בסיר עם הרבה מים כחצי שעה עד שהעדשים האדומות מתמוססות והירוקות מתרככות. מסננים היטב במסננת ומניחים לזה להתקרר.
בקערה מערבבים את כל החומרים מלבד השמן, ומערבבים לתערובת אחידה.
מחממים את התנור ל-180 מעלות. מרפדים תבנית בנייר אפיה ומרססים בספריי שמן, או מושחים שמן זית בעזרת מברשת. מכינים את הקציצות ומסדרים בתבנית. מרססים שמן גם מעליהן.
מכניסים לתנור ל-10 דקות מכל צד, או עד שהקציצות משחימות.
בתאבון!