אנחנו מסתכלות עליהם בתמיהה: דומה שלא מכבר הם הגיעו לנו עד הכתף, ועכשיו הם עוברים אותנו בראש...
"עד לא מזמן הייתי החברה הטובה של בתי, שותפה לשמחות, לאכזבות, לתסכולים – ועכשיו היא מרבה לדבר עם 'חברות טלפוניות', ומנמיכה את קולה כשאני בסביבה... "; "הבן שלי לא רוצה שנתערב לו בחיים, ומנדב מעט מאוד מידע על המחשבות שלו, על צמתים של התלבטות . הוא מעדיף להתנהל עצמאית , ואני מרגישה ממודרת..."
כשזה קרה בגיל ההתבגרות, ייחסנו זאת לגיל – תמיד לימדו אותנו שזו תקופה מורכבת. אבל עכשיו, כשהם בוגרים, וחוזרים הביתה מהישיבה, מהצבא, מהלימודים, - ציפינו לאיזון, לקבלה מחודשת של מקומנו כהורים, לרוגע ובטחון במערכת היחסים. מתברר שאמנם שינינו 'פאזה', אבל זה לא נראה כמו שציפינו. רצינו שיתוף, היוועצות, הישענות על ניסיוננו הבוגר, קבלת התובנות שלנו בניהול עצמי, אישי, מקצועי וכלכלי, ואילו הם מעדיפים להיוועץ בחבריהם וללמוד מניסיונה של 'קבוצת השווים' בני גילם, או אפילו לטעות, ובלבד שיוכלו לראות עצמם עצמאים ובוחרים.
הבנים שלנו, הבנות שלנו, נהיו גדולים. הסדר הטוב וההרגלים שאפיינו את היחסים שלנו אתם – במידה ואכן היו כאלה – עוברים שינוי עד טלטלה . וזה פוגש אותנו לא מוכנים.
נראה, ש'חבל הטבור' האימהי נחתך יותר מפעם אחת. היו מי שחשו את החיתוך בגיל ההתבגרות , יש מי שחשה אותו ביציאה לשרות או ללימודים הרחק מהבית, ויש מי שחווה אותו בנישואין של הילדים, או במעבר לדירה עם חברים/ות. גם אם זה כואב, אלו הם כאבי גדילה. ילדינו הגדולים לא נמצאים בשלב של "מרד הנעורים", שהיה מכוון להיפרדות מההורים באמצעות ההתנגדות למקובל בבית. הפעם הם במקום חיובי של בנין עולמם העצמי מתוכם, בהגדרת הזהות העצמית שלהם, באחריות שהם לוקחים על הבחירות שלהם וגם על הטעויות. לצורך ביצוע המהלך הם צריכים לתפוס קצת מרחק, לקבל פרספקטיבה, לראות את העולם שגידלנו אותם בו ביחס לאפשרויות אחרות של תפיסות חיים, ולהרגיש שהם מתקדמים מכוח הבחירה ולא מכוח ההרגל.
מה המקום שלנו בתהליך?
קבלה – לדעת שזו דרכו של עולם, שילדים מתרחקים מהוריהם פיזית או מנטאלית, ויוצרים להם אורח חיים משלהם. להיזכר איך זה היה אצלנו ביחס להורינו, וגם אם מערכת היחסים שלנו הייתה שונה – זה לא מחייב את ילדינו.
כבוד – לעולמם כבוגרים, הכרה בהיותם אנשים חופשיים, מתן מרחב לעולמם ולבחירות שלהם.
בטחון עצמי – המרחק של ילדינו, פיזי או רגשי, לא נובע בהכרח מכך שחדלו לאהוב אותנו או להיות קשורים לביתנו, אלא מהצורך שלהם במרחב פתוח. אם נמתין שם בסבלנות ובאהבה, הם יצמצמו אותו עם הזמן...
ייחודיות – לא להשוות את הצלחות הבן או הבת לאחיהם, לילדי השכנים, לבת דודה ( האם כבר סיימו תואר, כמה זמן זה לקח וכד'). זה לא היה נכון לעשות כשהם היו קטנים, זה גם לא נכון עכשיו, ואפילו לא במחשבות...
ליווי – אפשר ורצוי לומר לבננו או בתנו את דעתנו בסוגיות שנוגעות אליהן. נאמר זאת כעצה, כמתנה שישתמשו בה כרצונם. אין מקום להיפגע אם הם לא קיבלו את דעתנו.
קשר – לא לצפות ולבדוק אם, מתי וכמה התקשרו. אפשר להתקשר אליהם, בתכיפות סבירה (לכל ילד הרמה הסבירה שלו), ואפשר גם לבקש שיתקשרו – בתכיפות סבירה. לא להיפגע אם הם מגיעים פחות הביתה – לעתים, כשחבריהם לא נמצאים לא נוח להם להגיע ולחוש את ה'לבד'. לשמוח כשהם מגיעים, אבל לא "לשבת על המצפון" כשזה לא קורה.
עניין – לגלות עניין אמיתי בתחומי עיסוקיהם, לבקר אותם במקום עבודתם או בדירתם (אני במקרה בסביבה –נוח לך שאקפוץ לכמה דקות?). חשובה להם ההכרה בעולמם, במקומם, וגם אנחנו מרוויחים מהמפגש אתם במרחב שלהם. להציע בילוי משותף כזה שמתאים לשני הצדדים (חברותא, הצגה, קניות, טיול – כל אחד כעניינו).
רגישות – לשים לב מה מתקבל טוב, ומה נדחה על הסף. לאחר שהם יודעים את עמדותינו, אין עניין להמשיך ולדבר על כך - נשאיר להם לבחור מתי לקחת את דברינו ולהשתמש בהם.
אמון – שהם ימצאו את דרכם, יצליחו במעשיהם, וידעו תמיד שיש להם גב תומך מאחריהם, אנחנו שם בשבילם.
מערכת יחסים שאלו הם יסודותיה, עשויה לעמוד באתגרים השונים, ולמצוא את איזונה המחודש גם אם הוא
הופר תקופה מסוימת. המשפחה הופכת למשפחה של בוגרים, מוערכים ומעריכים, מוקירים ומכבדים...
לצפייה בקטלוג הפעילויות לשנת תשע"ה
לחצו כאן