מאמר מקסים שקיבלנו - עלון פרשת ויצא

לקראת החנוכה,

חג האורות והנסים,

קיבלנו מאמר נפלא

על הקשר בין אור לבין לראות את עצמנו.

כי למי מאיתנו לא קשה לפעמים

לדאוג לכולם, להשאיר את עצמו לסוף?

אנחנו מאמינים שמשפחה בריאה

מתחילה קודם כל בפרטים מאושרים,

כשלכל אחד מבני המשפחה טוב –

גם הבית כולו מלא בטוב,

והמשפחתיות טובה, נעימה ומצמיחה.

שבת שלום ומבורך,

מכון בנין שלם

כסלו, אורות ונשים

אילת פנקס

כשמתקרב חג החנוכה, אחרי חודש וחצי שוממים של סתיו-חורף, אנחנו מחכות כבר לראות את האורות, להתקרב לחג החמים והביתי הזה ולהדליק נר איש וביתו. האורות מגלמים את כל מאוויינו הכמוסים: שמחה, משפחתיות, קדושה, קשר לנצחיות, בית.

"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", בשגרת היומיום אנחנו לעיתים שוכחות לחפש את האור וייתכן שהעיניים שלנו כבר מתרגלות לאפילה. ביומיום שלנו גם הרבה אור לא מצליח לדחות את מעט החושך, כך היא דרכן של נשים – לראות את החסר, את השלב הבא. הן שואפות גבוה, רוצות עוד ועוד, תובעות מעצמן ללא הרף, מתאמצות להתמודד עם לא מעט אתגרים במקביל, והאמת... מצליחות!

ולעיתים, בנפילות הקטנות, זה קשה, מאכזב, מייאש. והעיניים... העיניים... הראיה מיטשטשת ואנחנו לא מצליחות לראות בבהירות את המציאות. ולא בגלל קושי פיזי.

לא במקרה נס חנוכה היה באור, הדלקת המנורה סימלה את האמונה היוקדת בליבותיהם של ישראל, את המבט שאפשר להמשיך גם מתוך החורבן הגדול. שהתורה נצחית ולא תלויה בעם זה או אחר שבא לכלותינו רוחנית או פיזית.

והאור הגדול והעצום הזה מתחיל בנו. בי, בתוכי. האור הגדול והעצום הזה שקיים בי צריך שאראה אותו, שאנכיח אותו, שאבין מי אני, מהם כוחותיי, ואיזו ברכה עצומה אני מביאה לעולם.

"באנו חושך לגרש בידינו אור ואש כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" – נוח לנו לדבר על עצמנו בענווה ובצניעות (אם בכלל) בתור אור קטן. אבל כל אישה צריכה (לפחות בינה לבין עצמה) להכיר שהיא אור גדול לסביבתה, מגדלור עוצמתי בנגלה ובנסתר. שבלעדיה החיים היו נראים שונים ללא היכר.
                          

המהר"ל אומר ש"כגודל ההיעדר כן גודל ההוויה" – יש לנו יכולת להעריך דברים בעיקר כשהם חסרים. כשאישה יוצאת לכמה שעות מהבית או לכמה ימים – כמה קשה לכולם בלעדיה! כמה היא חסרה לכולם! לילדים, לבעל, לשכנות, למקום העבודה, ולעוד מעגלים בהם היא שותפה. כמה אישה מוסיפה לבית בעצם היותה. בפשטות, נוכחותה של אישה מוסיפה כל כך הרבה טוב לבית – רוגע, שמחה, בטחון, שלווה, חום ואהבה, סדר וארגון, אמונה.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, כשאישה מגיעה למאה ועשרים בשיבה טובה, רק אז מגלים כמה החוטים ביצירת הרקמה של חייה שלה נפרמו, לכמה דמויות היא הייתה קשורה, כמה דמויות היא החייתה ונסכה בהם כוח, כמה היא משמעותית לבעל, לילדים, לנכדים, למשפחה המורחבת, לחברות, איזו אבידה היא למקום עבודתה ולעוד שליחויות שנטלה על עצמה בעולמה יש שידועות ויש שאינן ידועות. ולא פשוטה היא עבודת הרקמה הזו לאישה, יש בה הרבה עבודה נסתרת, עלומה, פנימית בינה לבין עצמה, בינה לבין קונה.  

כשאנחנו שקועות בעשייה היומיומית, עלינו לחפש את האור קודם כל בתוכנו, ראוי שנראה את אורנו שלנו – רק כך השמחה תשכון קבע בתוכנו ונוכל לראות באופן בהיר ונכון יותר את עצמנו ואת המציאות שמולנו. את הילדים המקסימים שאנחנו מגדלים גם כשהם מאתגרים אותנו (הרי בלעדינו הם לא היו קיימים!), את יצירת חיינו האישית-משפחתית-לאומית. הראיה החיובית שלנו את עצמנו ומתוך כך את האחרים היא אבוקת אור גדולה שיכולה להתעצם ולהשפיע על כל חיינו יום יום שעה שעה. 
                                                              

בפנקס הקבלות של הסבא מקלם נכתב כך: "מי שלא מכיר מעלות עצמו – אין לו את הכלים לתקן, מי שלא מכיר חסרונותיו – לא יודע מה לתקן". רק כשנכיר את הטוב שבנו יהיה לנו את הכוח להתקדם הלאה.                 

מאגף הייעוץ

המתבגר לא רוצה לקום לתפילה

שאלה: שלום וברכה, איך עליי להתייחס לבן המתבגר שלי (בן 15) שפשוט התרגל לא לקום לתפילה בשבת בבוקר, ולעיתים קרובות גם לא בבקרים אחרים? האם להעיר לו או להתעלם? האם בכלל להעיר אותו בבקרים או לא? הבעיה גדולה עוד יותר, מכיוון שאחיו הגדול שאיתו הוא חולק את החדר ואותו הוא מאוד מעריץ, נמצא כרגע בתקופה של "חיפוש עצמי" והידרדרות מסוימת מבחינה דתית, והוא לא בדיוק משמש דוגמה טובה לעניין זה... מה לעשות?

תשובת אסתי ארנד, יועצת מכון בנין שלם:

לאהוב גם אם הוא לא קם לתפילה!

טבעי שהתנהגותו של בנכם מדאיגה אתכם. חלומו של כל הורה הוא שילדו ילך בדרך הטובה, יתפלל בקביעות במניין גם בשבת וגם ביום חול.

כרגע בנכם נמצא בגיל ההתבגרות, הוא בודק ובונה את העצמיות שלו, ובמקביל עלינו לבדוק את עצמנו:

האם אנחנו כואבים את מצבו הרוחני של בננו או כועסים כיוון שהוא מאכזב אותנו ולא נוהג על פי הציפיות שלנו?

כדאי כמובן להתמקד בשאלה המרכזית: מה יעורר את הרצון שלו?

מה יביא אותו "להתגבר כארי לעבודת הבורא"?

בכל רגע ילדכם בוחר בין טוב לרע. תנו לו להיות בתהליך, והאמינו שיש בו את הכוח להתחבר אל עולמו הפנימי ששואף לחיבור עם בורא עולם.

אל תלחצו עליו, נסו להבין אותו, דברו על הקושי שלו ויחד עם זאת עזרו לו לשמור על מסגרת לטובתו. אפילו אם יתפלל רק מעט! במקביל, לימדו בבית על חשיבות התפילה ותנו לו דוגמה אישית שמחה בעבודת ה'.

כשבנכם ירגיש טוב יותר עם עצמו, הוא יסגל לעצמו הרגלים טובים ביתר קלות.

אפשר לשתף אותו בקשיים שלכם כשהייתם בגילו, הציגו את הקושי כדבר נורמלי ותנו בו אמון שבבוא העת הוא יחזור ויתפלל.

הציעו לו שעון מעורר, בדקו איתו איך יוכל לקחת אחריות על עצמו, או הציעו לו את עזרתכם בקימה בבוקר.

חשוב ליצור איתו שיחה גלויה, ולפתח קשר של השפעה, מתוך אהבה!

לגבי אחיו: כשהורים אינם מקשרים בין התנהגויות של אחים, גם הילדים אינם מקשרים ביניהן.

בטחו בו והאמינו שהוא ישכים קום בזריזות!

ובנוסף,

בעת הזאת הרבו בתפילה ובבקשה מריבונו של עולם שיפתח את ליבו של בנכם ויסלול בפניו את הבחירות הטובות, העמיקו את אמונתכם ואת ערוץ הקשר ביניכם לבין הבורא וכשחייכם יהיו מלווים בתפילה תיטיבו להתמודד עם אתגרי החיים.

בהצלחה! 

אסתי ארנד, יועצת מכון בנין שלם

מתכון השבוע

קרמבו ביתי

המרכיבים:

חבילת עוגיות עגולות, מכל סוג שהוא (לחובבי המלבן – אפשר עם עוגיות לוטוס)

1 מיכל שמנת מתוקה להקצפה

כף אינסטנט פודינג וניל

2 כפות סוכר

2 חבילות שוקולד חלב או מריר, לפי הטעם)

2 כפות שמן

אופן ההכנה:

מקציפים את השמנת, הסוכר והאינסטנט פודינג עד שהקצף יציב. מעבירים לשקית זילוף עם פתח יחסית רחב.

מסדרים את העוגיות בתבנית או מגש, ומזלפים מעל כל אחת את הקצפת לגובה. מכניסים למקפיא.

ממיסים את השוקולד במיקרוגל (בפולסים קצרים, שלא יישרף). מוסיפים את השמן ומערבבים היטב.

מוציאים את הקרמבו מהמקפיא, ובעזרת כף שופכים את השוקולד על כל קרמבו כך שיעטוף את הקרמבו.

שומרים במקרר.

בתאבון!