אברהם אבינו שולח את אליעזר עבדו
למצוא אישה ליצחק.
אליעזר נותן סימן ברור:
אם אשת חסד היא – זו האישה המתאימה.
הוא צופה מרחוק ברבקה ששואבת מן הבאר,
וכשהוא ניגש ומבקש ממנה מעט מים –
היא שואבת לו וגם לגמליו.
חסד אמיתי, הכרוך בעבודה קשה
ונובע כולו מלב טוב, שרואה את הזולת.
זו האישה שתמשיך את השושלת,
היא נבחרת להיות אם לעם ישראל.
אמת, לא כולנו בעלי חסד כמו רבקה אמנו,
אבל כולנו יכולים תמיד לשאול את עצמנו:
מה אני יכול/ה לתת עוד?
אפילו מעשה קטן, אבל שיוצא מגדר הרגיל.
אנחנו לא יכולים לדעת לאן המעשה הזה יוביל...
קורסי החורף שלנו בעיצומם – אל תפספסו!
לפרטים – לחצו כאן
שבת שלום ומבורך,
בתפילה לגשמי ברכה.
מכון בנין שלם
לומדים יחד
בכלל לא מובן מאליו - חלק א'
הרב אוהד תירוש
(סיכום שיעור שהועבר בשבת בנין שלם)
הימים שאחרי החגים, ימים של שאילת גשמים, הם ימים של חזרה לשגרה ברוכה. שבועות רציפים של עבודה ולימודים, ללא חגים וללא אירועים חריגים. אפשר להחזיר את הבית והילדים לסדר. אפשר לקיים תהליכים רציפים בבית ובעבודה. אפשר להיכנס לרצף רגוע ושגרתי של יום ועוד יום, שבוע אחר שבוע. ברכה ושלווה יש בשגרה הברוכה הזו.
אבל...
גם כמה סכנות ובעיות טמונות בה.
הסדר הקבוע, החוזר על עצמו. הדברים המתרחשים על פי תכנית קבועה וידועה מראש, ללא צורך לחשוב וללא צורך להשקיע מאמץ חריג – כל אלו אינם נשארים ברמת ההתנהלות המעשית. הם עלולים לחלחל לנפש וליחסים הבין-אישיים, כמו גם להתנהלות הביתית בכלל. כביסה, ארוחות, שטיפה, השכבה וחוזר חלילה, יוצרים שגרה ומונוטוניות במעשה, אבל לעיתים גם בנפש. עלולה להיווצר שגרה מסוכנת שבה הכול ידוע וברור, והדברים הופכים להיות ברורים מאליהם. גם בנפש עוברים בלי לשים לב למצב אוטומט.
הגופיות בארון והטסט ברכב
ניקח לדוגמה מציאות שגרתית ומובנת מאליה – ערימת הגופיות בארון.
מובן מאליו שמחכות לי גופיות מקופלות בארון. מובן מאליו שמישהו שילם את חשבון החשמל. ברור ומובן מאליו שמישהו שילם את הטסט לרכב. זה כל כך מובן אליו שאין מצב שיהיה אחרת. זה כל כך מובן מאליו שאני אפילו לא מצפה, כי מצפים למשהו חריג, וזה כל כך ברור שאין מצב שלא יחכו לי גופיות.
ומה אם פתאום אין גופיות?
שלב ראשון: פליאה, הפתעה ואולי אפילו תדהמה. זה מראה עד כמה התרגלנו שזה מובן מאליו.
השלב הבא, לצערנו, הוא: כעס! "מה פתאום אין גופיות??". איך מה שמובן לי מאליו לא מתקיים. הכעס גדול כל כך, עד שאני לא חושב כלל מה הסיבה שאין גופיות, ואולי קרה לה משהו ואולי בכלל היא צריכה עזרה. בקיצור, אני עוסק בעצמי ובצרכי המובנים מאליהם ולא חושב על האחר.
בשלב השלישי: התוצאה מההפתעה והכעס היא דרישה ותביעה, העלולה להוביל לתובענות והעצמת תחושת "מגיע לי!".
לפני שננתח שרשרת תגובות זו, ובעיקר את תחושת ה"מגיע לי" ו"תביאו לי" את המובן מאליו, נדגיש נקודה יסודית
ועקרונית מאוד.
תודה ומשמעותה
כשדברים מובנים מאליהם – גופיות, ארוחות, חדר מסודר, חשבון חשמל, טסט לאוטו – מפסיקים להגיד תודה!
זו שגרה כל כך ברורה, זה כל כך ברור ומובן מאליו, אז מה יש להגיד תודה. ובכלל זה לא כזה דרמטי, בסך הכול גופיה... לא יותר מדקה תשלום של חשבון... על זה להגיד תודה?
כשהכול שגרה, והכל שגרתי ומובן מאליו – אין תודה ואין הערכה.
אבל הדברים אינם נעצרים באי-תודה וחוסר הערכה לדברים הפשוטים כמו גופיות וארוחות. כשדבר נתפס כמובן מאליו ולא כזה משמעותי, וממילא אינו מצריך אמירת תודה, גם מי שעושה את המעשה המובן מאליו נהיה לא משמעותי, והופך מובן מאליו מבחינתנו. אם דבר נתפס בעינינו כשגרתי ולא משמעותי, גם העושה אותו – הטורח לקפל את הגופיות – נתפס בעינינו כשגרתי, לא כזה מעניין, לא משמעותי ולא כזה בעל ערך. בקיצור, משעמם ולא מצריך יחס והשקעה. לכן לא נשקיע בו, לא נפרגן לו ולא נודה לו, כי הן הוא והן מה שהוא עושה מובנים לנו מאליהם. ממילא רק אם הוא יעשה משהו דרמטי ופנטסטי, אז הוא יהיה משהו.
במילים אחרות: כשלא מעריכים דברים פשוטים וקטנים, בסוף לא מעריכים את עושיהם.
התיקון: אמירת תודה
התיקון למצב עצוב זה הוא עמדה נפשית ודרך פעולה פשוטה מאוד:
שימת לב לפרטים קטנים ואמירת תודה על דברים פשוטים ומובנים מאליהם.
אמירת תודה אינה הערכה על המעשה בלבד. היא הבעת הערכה לעושה. יתרה מזאת, אמירת תודה על הפשוט והשגרתי נותנת תחושת ערך למי שעמל בשגרה, ועושה את המעשים המובנים מאליהם. אמירת תודה והבעת הערכה נותנים לאדם תחושת קיימות וערך.
בד בבד התודה מחזירה אותנו לראיית ערכם של הדברים הקטנים, לשחרור מהצורך בהפתעות ודברים גרנדיוזיים, ומלמדת אותנו להעריך ולאהוב את הקרובים שלנו על הדברים הפשוטים והאמתיים, ולא על הפקות ענק ואירועי שיא.
ברכת המזון בכוונה
"נודה לך ד' אלוקינו....ועל אכילת מזון...". מה יותר פשוט ומובן מאליו מאוכל?
ברכת המזון בכוונה מלמדת אותנו להודות על עצם הקיום, על הבריאות, על החיים, על המזון. על הבסיס הפשוט. אם נדע להודות לה' יתברך על הפשוט והבנאלי, נדע להמשיך ולהודות גם לאדם על המובן מאליו.
מתכון השבוע
פיתות ביתיות בקלות
המרכיבים:
1/2 קילו קמח
2 כפיות שמרים יבשים
1.5 כוסות מים פושרים
1 כף סוכר
3 כפות שמן זית
1.5 כפיות מלח
אופן ההכנה:
בקערה מערבבים את הקמח, השמרים, הסוכר והמלח, ומניחים לחמש דקות. לאחר מכן מוסיפים את המים והשמן-זית בהדרגה ומערבבים, עד שמתקבל בצק חלק. מכסים במגבת ונותנים לו לתפוח במשך 20 דקות.
מחלקים את הבצק ל-10 כדורים שווים. מקמחים את משטח העבודה ומרדדים כל כדור לפיתה בינונית, לא דקה מדי. מכסים את הפיתות במגבת ומתפיחים במשך כ-45 דקות.
מחממים מחבת ללא שמן, וכשהיא לוהטת מנמיכים לחום בינוני. מניחים פיתה במחבת ו"מטגנים" במשך כ-2 דקות מכל צד, עד להזהבה.
מוציאים את הפיתות המוכנות אל מגבת ומכסים במגבת נוספת לשמירה על הלחות. אחרי כ-10 דקות ניתן לפתוח את הפיתות מבפנים.
[הערה: אם רוצים לאפה במקום פיתה – לרדד דק יותר]