לפעמים נדמה לנו שמחמאות הן מותרות בבית. אבל הן למעשה מה שמחיה ומחזיק את הבית. שיעור חשוב על הערכה זוגית.
(נערך מתוך שיעור של הרב אוהד תירוש שהתקיים בכנס הקיץ)
אחד הגורמים לקשיים במשפחה ובזוגיות הוא הצורך העז בהערכה ומילה טובה – פרגון, שמבטא לא רק תמיכה זה בזה אלא הכרה אמיתית בערך שלי ובחשיבות מעשיי.
פעמים רבות אנחנו מוצאים, יחד עם הצורך העז הזה, דווקא חוסר יכולת להעניק פרגון, ואפילו להפך – ביקורת רבה וחוסר יכולת לבטא ואף להעניק הערכה לבן או בת הזוג וממילא לילדים. זה מפתיע, כי לכאורה מי שצמא למילה טובה, מי שרוצה הערכה, אמור היה להיות הראשון שיבין את צרכיהם של האחרים ויעניק להם אותם ביד רחבה. אבל בפועל אנחנו נפגשים עם מצב משונה שבו האדם צריך מאוד דבר מסוים ומתקשה להעניק את אותו הדבר לבן/בת זוגו. פעמים זה נובע מאי-קבלה בעבר בתור ילד/ה או נער/ה. שנינו רוצים וצריכים חום, אהבה, ערכה ופרגון מהשני, אבל מתקשים להעניק לו את מה שגם אנחנו צמאים לו. אז מהי משמעות העניין ואיך מתקנים את המציאות הזאת?
למה ההערכה חשובה כל כך?
הצורך בהערכה אינו עניין נמוך ואינו שייך רק לאנשים חסרי ביטחון. הוא לא צורך רק שיעריכו את האדם ויעשו לו כבוד, אלא האדם מקבל מהקרובים לו את ההשלמה להכרת הערך העצמי שלו. הערכה אינה כבוד אלא הענקת חיים ממש! בעל ואישה צריכים לדעת שבהערכה הדדית הם לא מכבדים זה את זה במובן של "ריספקט", אלא הם נותנים מקום זה לזה ובעיקר הם ממש מחיים זה את זה. מחמאה ועידוד הן פעולות שמייצרות חיים בזוגיות.
ולעומת ה"עשה" יש גם "לא תעשה": האיסור החמור ביותר בחיים הזוגיים הוא לדרוך אחד על השני. לא להעיר זה לזה ליד הילדים, לא לפנות אחד לשני בציניות, לא לרדת אחד על השני בנוכחות אנשים, לא להוציא אותה או אותו שקרנים ליד הילדים ובכלל. אם הערכה מייצרת חיים, הרי שהפעולות הללו עושות את ההיפך הגמור. זו לא פגיעה מקומית אלא נזק אישיותי. ובעיקר למי שמגיע לזוגיות וצמא להערכה וקבלה – זה עוד יותר פוגע וקשה.
לכן, אתה לוקח את כוס הקידוש ביד? לפני כן תאמר שבת שלום לכולם ותן מילת הערכה על ההכנות לשבת. וגם את – אבא עשה קניות? אבא פינק באבטיח? תמצאי את המקום לומר את זה, אם זה בסוף הסעודה או אחרי ההבדלה. לא ברעש וצלצולים, אלא כאמירה פשוטה ולא גרנדיוזית. הדברים הפשוטים הללו הם אלה שעושים את הזוגיות, לא ההפתעות ולא המופעים. וככל שמתמידים ויוצרים קביעות במילות ההערכה הקטנות – כך הן גדלות והזוגיות מתעצמת. אל תוותרו על המילים הטובות כחלק מ"סדר היום הזוגי" שלכם.
מה חוסר הערכה עושה לילדים שלנו
כשהילדים רואים חוסר הערכה אצל ההורים, הדבר מזיק לנפשם בצורה שתשפיע גם על העתיד שלהם. כמו במקרה הבא: "כשהייתי קטנה אימא שלי הייתה הכול בשבילי – דוגמה, אידיאל, אלוקים. כשגדלתי, הבנתי בהדרגה שהיא שתלטנית, עושה מניפולציות ועושה מאבא שלי סמרטוט. בתור אישיות שכזאת, אני מוכנה לקבל ממנה הוראות טכניות אבל מבחינות מהותיות ומרכזיות של ההורות – איבדתי אותה".
כשאנחנו דורכים על בן הזוג והילדים רואים ומרגישים את זה, הנזק הוא שדרכנו למעשה על חצי מרכיב באישיותו של הילד. כמו כן, אנו הורסים את יכולתו לכבד אחרים ולתת מקום לבן / בת זוג עתידיים, במקום זה אנו מטביעים דפוס דורסני בנפשו, והילד מפתח חוסר אמון בבן המין השני.
לכן, דריכה אחד על השני הורגת אותו וגם את ילדינו. אז איך לומדים להעניק ולתת, כשאני עצמי רוצה כל כך שיתנו לי, יעניקו לי ויחזקו אותי?
נתינה מעוררת נתינה
ה' נותן לנו כל הזמן, באופן בלתי מתחשבן ובלי תנאים. הוא נותן ואנחנו מקבלים. אז הלוואי שה' היה בן הזוג שלנו... לא?
אבל במקורות יש אמירה מעניינת וקצת נועזת על צינור דו כיווני – "תנו עוז לאלוקים, על ישראל גאוותו ועוזו בשחקים" (תהילים סח). גם לנו יש יכולת "לתת" לריבונו של עולם. והרי לכאורה אנו אלה שזקוקים שיתנו לנו. אלא שגם מי שזקוק – יכול וצריך לתת, ואפילו יש תוצאות חיוביות לפעולה שלו.
שנינו זקוקים
כששני בני הזוג זקוקים להערכה ופגועים מביקורת בעבר, הם יכולים או לפגוע אחד בשני, וכל אחד יכול לרצות שיראו אך ורק את צרכיו שלו, או שדווקא הפגיעות מלמדת אותם להיות רגישים זה לצרכיו של זה, שהרי הם יודעים מהו המקום הלא-מוערך.
מי שלא חווה קבלה מספקת קשה לו לתת, כי קשה עד בלתי-אפשרי לתת את מה שאין לך. אז איך מפתחים את הנתינה בכל זאת?
האפשרות הראשית היא להתאמן על הילדים. איתם נפתח לנו ערוץ נתינה "נקי", ועליהם נוכל להרעיף את ההערכה והפרגון בלי להתחשבן. ודאי שצריך להיזהר שלא להתמקד רק בילדים כתחליף לבן / בת הזוג, אך כניסיון ואימון זהו כלי יעיל. לאחר מכן, ניתן להעתיק את היכולת לפרגן ולהעריך – גם לשדה הזוגיות.
כלי יעיל נוסף הוא ירידה ומתחרות "מי מסכן יותר" שנערכת לעיתים במודע או שלא במודע עם בן הזוג. אנו כאן כדי להרעיף, ולהתחיל בנתינה הדדית. כדאי להיזהר מחשבונאות – אני נתתי לו אתמול, היא אמורה לתת לי היום.
נתינת הערכה ופרגון תהיה יעילה כשכל יום ניישם אותה במנות קטנות. זוהי סוגיה נפשית ולא שכלית, ולכן הסוד נמצא בקביעות, באימון ובתנועה במנות קטנות, יומיומיות. שינויים דרמטיים מדי לא יועילו.
כלי נוסף שיוכל לעזור לכם הוא שיח צרכים. שבו לדבר, באווירה פתוחה כששקט מסביב, וכוונו זה את זו – למה אתם זקוקים? השתמשו במשפטי הכוונה, כשם ששואלים במסעדה "איך את/ה אוהב/ת את הסטייק שלך?" כך שאלו: איך את/ה אוהב/ת את הפרגון וההערכה שלך? כוונו זה את זה ותאמו ציפיות ביניכם כדי שתוכלו ליישם בצורה הטובה ביותר.
בהצלחה.