כשאנחנו ניגשים לחנך את ילדנו, עלינו לברר לעצמנו למה אנו שואפים; האם אני רוצה שהילד יגדל וידמה לי? האם אני רוצה שהילד יהיה כמו מישהו אחר? לאן אנו כמחנכים חותרים?
פעמים רבות הורים אומרים:"אני רוצה שהילד שלי יהיה הרבה יותר טוב ממני". כמעט כולנו שואפים לכך שילדינו יכבשו מחוזות שאנחנו לא כבשנו. "אני למדתי כך וכך... הלוואי ובני ילמד יותר", "אני דוקטור, אני רוצה שבתי תהיה פרופסור" וכן הלאה והלאה. להורים יש דמויות שאליהם הם נושאים את עיניהם והם מקווים שילדם "יהיה כזה", זאת תחושה מאוד חזקה ואינטואיטיבית. ולכאורה ניתן לאשש תחושה זו בהישענות על דברי חז"ל: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי" [תנא דבי אליהו על הפסוק בשמות ו' ג'] אנחנו מונחים להתבונן במעשה צדיקים ולשאוף להידבק בהם, זה יסוד בתורה ולא רק יסוד בחינוך.
מספרים על האדמו"ר מרוז'ין שהשמש שלו אמר לו ששני רבנים מחכים בחוץ ומבקשים הסכמה מהרב לספרים שהם כתבו. שאל הרב:" ומה הם כתבו?'' ענה לו השמש: "זה כתב ספר הלכות שבת, וזה כתב ספר סיפורי תנאים- את מי להכניס ראשון"? אמר הרב:"כמובן, תכניס את זה שכתב סיפורי תנאים". שאל השמש את האדמו"ר מרוז'ין:"מדוע"? ענה הרב: "אני מסתכל בתורה ולומד מריבונו של עולם. ריבונו של עולם כתב קודם סיפורים ואח"כ כתב הלכות, וכך אנהג גם אני"
יש משהו בכל ההוויה הרוחנית שלנו שמחנך להתבוננות על דמויות, ולהליכה בעקבותיהן. בהמשך ישיר לאותה מימרת חז"ל, גם אני כהורה רוצה שהבן שלי,והבת שלי יהיו "כמו". כמו אברהם אבינו, כמו שרה אימנו, כמו סבא שלי, כמו הרב שלי או כמוני. המודל לחיקוי איננו עומד כרגע במוקד דיוננו אלא עצם השאיפה להתחקות אחר אחרים. hfgf
בדיוק כמו סבא
האם זה נכון לצפות שילד יהיה "כמו"? אם נסתכל בתורה לא נמצא אף ילד שהוא העתק של אביו. לאברהם יש את ישמעאל ויצחק. ליעקב נולדו שנים עשר השבטים. גם בניהם של יהושע בן-נון ואהרון אינם העתק של אבותיהם.
אברהם היא דמות אחת, ויצחק הוא דמות אחרת לחלוטין. משה רבנו וילדיו שונים זה מזה, ילדיו של אהרון אינם דומים לאביהם -אין שני דורות שקורצו באותה התבנית. אין שני אנשים דומים. אפשר לתרץ ולומר: הכישלון החינוכי הוא איננו חידוש של ימינו, אלא הוא כבר שנים נטוע מאז ראשית האומה. אבל וודאי שזה לא נכון, אמנם יש כישלונות חינוכיים, אבל לא יצחק ולא יעקב אבינו הם כישלונות חינוכיים. כל אחד שונה מאבותיו ועם זאת אין כאן כישלון. האם זה נכון לצפות שהילד יהיה כמו משהוא? או בכלל להשוות את הילד לדמות אחרת?
כל אחד שונה מחברו, וכל אחד בא להאיר נקודה אחרת בעולם
על הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" [משלי כ"ב ו'] אומר המלבי"ם :"...כי כל אדם מסוגל מטבעו לעניין אחר, בין בדעות יש שמחם חד, ויש ששכלם ישר בלתי מחודד, וצריך ללמדם כפי ההכנה שנמצא בו". אין אחד דומה לחברו, לכל אחד יש את הייחודיות שלו, לכל אחד יש את הנשמה שלו ואת האות שלו בתורה. חשוב מאוד להבין את האמירה הזו לעומקה; האלוקות היא אינסופית, הקב"ה הוא אינסוף. העולם שלנו בא לגלות את ריבונו של עולם, ובמילים אחרות העולם בא לגלות את האינסוף. מכיוון שהקב"ה אינסופי, כל פרט ופרט בעולם בא לגלות חלק אחר מהאינסוף. אין שום תכלית בכך שייווצרו שני דברים זהים בעולם הזה. ריבוי הפרטים במציאות בא לומר שכל אחד בבריאה בא לבטא ולגלות חלק מהאלוקות ולכן בהכרח כל אחד יהיה שונה מחברו.
הרב קוק כותב בהקשר ללימוד תורה באורות עמוד מ':"לפעמים מרגיש האדם שאיזה חלק מן התורה והחכמה נדרש לו לפי תכונתו ותיקון נשמתו וכל מהותו, וכשהוא נוטה ממקצעו לדרך אחר מרגיש הוא עצבון ושברון פנימי בקרבו" הרבה פעמים לילדים שלנו יש הרגשה של חוסר שביעות רצון. הרב מדבר על מצבים יותר חריפים המתבטאים בעצבות ובשברון נפש. כשאתה רואה לפעמים אדם שלא טוב לו, והאדם לא יודע להגיד מה הסיבה לתחושתו הרעה. התשובה למצוקתו עשויה להיות מאוד פשוטה- האדם לא נמצא במקום שלו-הוא לא לומד את הלימודים שלו, את מה שמתאים לו. משהו תקוע אצלו בגרון ולא מתעכל טוב, הוא לא מתחבר למה שנכנס לתוכו. אם אנחנו מתעלמים מהייחודיות הזו של הילד, אז מלבד שזה לא אמיתי, הטשטוש הזה גם גורם לצרבת נפשית, שעושה לא טוב בחיים.
לכל אחד יש את הניגון את הנקודה המיוחדת שלו, לא היה ולא יהיה מישהו כמותו. לאורך כל שנות ההיסטוריה, מאז בריאת העולם, לא היו שני בני אדם הזהים זה לזה.
דומה כמו שתי טיפות לאימא
לעיתים יש לנו נטייה להגיד שאמנם אין מקום להשוות בין אדם לרעהו, אבל בתוך המשפחה מדובר בגנים. ילדים תמיד דומים להורים. מרגע שהילד נולד כבר אומרים למי הוא דומה, פיזית ורוחנית. מצד אחד-אין ספק שיש דמיון בין הורים לילדים- יש גנים, ויש הרבה סיבות לחשוב לכאורה שכל מה שיש בילד, בא מכוחו של ההורה. ואז ממילא מה שהיה בהורה יש בילד.
נשאלת השאלה - אם הבן יהיה כמו האב למה צריך את הבן? יש ביאור מדהים לסוגיית הקשר שבין הורים וילדיהם בעולם החסידות. בעל פירוש 'המאור והשמש' על התורה, כותב בפרשת לך-לך שאברהם אבינו אומר לקב"ה:"מה תיתן לי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר"? אברהם אבינו בעצם אומר לקב"ה-אתה לא נותן לי בן אז מה כל זה שווה?הוא מתלונן "בן משק ביתי הוא דמשק אליעזר" יש לי עבד ולא בן. אומרים חז"ל במסכת יומא-מיהו דמשק? דולה ומשקה מתורת רבו. כך. שואל בעל "המאור ושמש" שאלה:אני לא מבין את אברהם אבינו.הוא מתלונן לקב"ה שאין לו בן, ואז מזכיר שיש לו עבד טוב? אלא שהזכרת אליעזר היא חלק מהתלונה של אברהם אבינו. עבד מחקה את רבו, הוא אומר רק מה שרבו אומר, ועושה רק מה שרבו מצווה עליו. אבל אברהם אבינו רוצה בן, הוא איננו מעוניין במישהו כמוהו בדיוק. אומר הקב"ה:"צא החוצה וספור את הכוכבים" למה כוכבים?רומז הקב"ה לאברהם, כשם שאין כוכב הדומה למשנהו, כך יהיו לך בנים."כל אחד מאיר בפני עצמו ואינם דומים זה לזה".
עזרו לילד לחשוף את עצמו
אסור לחלום ואסור לרצות שהילד יהיה כמוני ולא כמו אף אחד אחר. זה חלום שווא. מכיוון שאיננו יודעים מהי הייחודיות של הילד. ההורים יודעים אם הילד שלהם תוסס, שקט או בעל כישרונות אבל לשים את האצבע בדיוק על הייעוד שמתאים לילד-לא ניתן! זה כוח נשמתי גולמי שצריך בסופו של דבר לצאת מהילד ועלינו לאפשר לו לצמוח לכיוון שנכון לו.
אחד הבנים שלי אהב ללמוד תורה מגיל אפס, הוא הלך לבית-כנסת מגיל צעיר, התפלל ולמד דף יומי כאשר הגיע לכיתה ח' והגיע הזמן שיתחיל לחשוב לאן ילך, היה ברור שילך לישיבה מסוימת. אך להפתעתי הוא רצה ללמוד בישיבה תיכונית רגילה. כששאלתי אותו מדוע? הוא ענה לי; אני לומד מספיק תורה איפה שאני נמצא, פה טוב לי! עליי כהורה להיות פתוח להגיד:רגע,אולי הוא צודק? מי אמר שהמסלול צריך להיות כמו שחלמתי עבורו? כל אחד הוא ייחודי ואסור שיהיה העתק של מישהו אחר.
יסוד החינוך שלנו כהורים מתחיל מהרגע שהילד נולד ועד התבגרותו, ותפקידנו הוא לסייע לילד למצוא את עצמו. למצוא את רצונותיו ומשאלותיו ולא למצוא את התגשמות חלומותינו.
עד לפני שנה טיפלתי בבחור שלמד בישיבה תורנית וכשסיים עלה לישיבה גבוהה בשיעור ב' הוא הגיע אלי ואמר שהוא מסובך עם עצמו, הוא לא יודע אם הוא בישיבה בגלל רצון הוריו או מרצונו.
יש שני דברים בולטים בטבע הילד: הילד רוצה מאוד להיות עצמאי,זו סיבת בואו לעולם, וזו שליחותו. מצד שני ילד מטבעו משתוקק לרצות את הוריו, אחת משאיפות חייו היא לרצות את הוריו. כשהילד חי בתחושה שהוריו מאוכזבים ממנו, הוא עלול לטשטש את עצמו ובלבד שהוריו יהיו מרוצים.
הורים לא צריכים לחלום, ולא צריכים לייעד לילד את דרכו. הורים שחושבים שהבן שלהם צריך לחיות כמותם, נאמן לתורת הרב קוק, לומד במוסד פלוני וגר במקום אלמוני- זה חולני. לצערנו עולם התורה של רבים מאיתנו מאוד מצומצם, ומשבעים פנים לתורה נשארו בקושי שבע... אנחנו מפחדים לתת עצמאות לילד, מפחדים שהוא לא ייצא כמונו.
נתיב אל גילוי האני הפנימי
איך נחנך את ילדינו לעצמאות המחשבתית ולמציאת ה"אני" הייחודי להם?
בראש ובראשונה עלינו להקנות לילד מידות טובות: יושר וענווה. אם נחנך את הילד להיות ישר, אז האמת תורה דרכה. הענווה תאפשר לילד להיות פתוח, לשמוע דעות אחרות ולשתף אחרים בלבטיו. על גבי היושר והענווה יש להקנות לילד דעת, בטחון ואמון- "אלוקים עשה את האדם ישר" יש דברים שצריך להיזהר בהם, אך בבסיס צריך לסמוך על הילד. וכשילד מרגיש שהוריו סומכים עליו, הוא מתמלא בטחון ואמון בדרכו.
כמובן שככל שהילד גדול נותנים לו יותר עצמאות. וגם אם הוא ייפול, לא נורא. "שבע ייפול צדיק וקם" אם אנחנו רוצים לגדל צדיק בבית, אנחנו צריכים לתת לו ליפול.
כשיבוא בן אדם לבית דין של מעלה, לא יישאלו אותו:למה לא היית פלוני? ישאלו אותו למה לא היית אתה? ולכך כל כוחותינו צריכים להיות מכוונים, ליכולת של ילדינו להיות הם עצמם עם הייחודיות שהקב"ה טבע בהם.
אנו מקנים לילד יסודות, חוזק וביטחון ברבש"ע ובעצמו כדי שיצליח להוציא לפועל את כוחותיו בצורה הנכונה. וככל שנשכיל לתת את המעטפת הנכונה, וככל שניתן אמון ועצמאות בהתאמה לגיל הילד, כך נזכה לראות את ילדנו פורחים.