האגדה מספרת על אישה ירושלמית שנהגה בכל יום שלישי להגיע ברגל מביתה לשיעור של הרב בשכונה הסמוכה. השיעור היה מתחיל בשעת ערב, האישה הייתה מתיישבת על הכיסא ולאחר דקות ספורות נרדמת.
בכל שבוע היא הייתה צועדת, בכל שבוע מתיישבת, ובכל שבוע – נרדמת. בתום השיעור הייתה האישה צועדת לביתה שמחה וטובת לב. עד שפעם אחת, שכנתה ל"ספסל הלימודים" שאלה אותה: "למה את טורחת להגיע? סדר יומך עמוס כל כך עד שממילא את נרדמת מיד כשאת מתיישבת על הכיסא, אולי עדיף שתישארי לישון בבית?". ענתה האישה בחיוך: "כשאני יוצאת מהבית אני אומרת לילדים שלי שאני הולכת לשיעור תורה, הם רואים עד כמה אני עייפה, יודעים את המרחק שעליי לעבור ברגל ומבינים עד כמה חשובה התורה לאמם, ובזה די לי".
האגדה הזאת תמוהה, האם הולכים ללמוד רק כדי להגיד לאחרים שהלכנו? והעיקר הוא להראות ולא להיות באמת? על כל פנים, זה סיפור נחמד ששמעתי ונשאר לי בראש. הסיפור על האישה הזאת צף ועלה במוחי השבוע.
כמו כל אימא טובה הכנתי עם הילדים את הטבלה של החופש. כתבתי מתי נוסעים, מתי מטיילים, למי מהילדים יש מחנה קיץ. ואז ציינתי על הלוח "ימי עיון - אימא". בני המתוק והעדין בן השמונה שאל אותי "אימא לאן את הולכת? קייטנת אימהות?". הסברתי למתוק המתוק הזה שאני הולכת גם ליהנות, אבל בעיקר ללמוד בימי עיון. "מה לומדים שם?". "לומדים איך להיות אימא טובה יותר, איך להיות אישה טובה יותר, איך להפוך את הבית שלנו למקום נעים, מעצים ועמוק יותר", עניתי. לא נראה לי שהוא ירד לעומקה של כל מילה, אבל הוא הבין. ראיתי בעיניים שלו שהוא מבין. הוא הבין שהבית עומד בראש מעייניי, הוא הבין שהוא, אחיו ואחיותיו ובעיקר אבא - חשובים לי מאוד.
אני לא מתכננת להתיישב על הכיסא בכנס ולהירדם. אני מתכוונת לפתוח את האוזניים, לפתוח את הלב ולקלוט כל מה שאוכל. לחזור גדושה תובנות וכוונות, וליישם אותם בחיי האישיים, הזוגיים והאימהיים. אבל אני גם יודעת שעוד לפני שהוצאתי את הרגל מהבית - כבר בניתי משהו חשוב. עצם ההגעה לכנס כבר בונה. בונה סדר עדיפויות צלול בבית שלי. בונה בקרב ילדיי את ההכרה במעלתו ובחשיבותו של הבית.
להתראות בכנס בנין שלם!
אני כבר מחכה!