השרף והכוח לצמוח
ט"ו בשבט הנה כבר מגיע...
לפי אחת הדעות, יום זה נקבע כראש השנה לאילנות, לפי אחת הדעות כי בו "מתחיל השרף לעלות באילנות ונמצאו הפירות חונטין עתה". בכל אילן יש שרף פנימי שבו מונח כוח הצמיחה של האילן.
ועל אף שהעצים עוד בשלכת ואין אף רמז לפריחה, דווקא אז השרף מתחיל לעלות - ואיתו מפציעה ההתעוררות לחיים מחדש. הטבע כולו מתעורר אט אט מתנומת חורף ארוכה ועמוקה, ואיתו העצים מתחדשים וחוזרים להיות בנתינה. במשך חודשים ארוכים, עמדו מקורות הצל והחמצן היקרים שלנו בשלכת רדומה. כעת הם מתחילים לשאוב חיות חדשה מתוך תוכם, כדי לצמוח, ללבלב ולפרוח. הם יבקעו את מסך התרדמה ויתחילו מחדש. עוד קודם הגילוי הנראה לעין, שינוי פנימי עדין משנה מציאות. שרף פנימי בוקע כסימן לכוח החיים החדשים הנרקמים, שעוד יניבו פרח ופרי.
וכמו העץ בשיאו של החורף, כך גם אנו. בכוחנו לבקוע מסך של אפלה וללבלב. גם כשהכול קודר ואפל, ניתן לצמוח ולהצמיח. גם בנו נמצא הכוח להתחדש, הכוח ישנו, תמיד.
כדאי לזכור: גם במצבים בהם כלפי חוץ נראה שהעסק "תקוע", שאין התקדמות, שהילד לא מתפקד או כשהזוגיות במשבר, מתחת לפני השטח קיים תמיד כוח החיים, המאפשר לתהליכים מצמיחים להתרחש. ועם השרף הפנימי העולה באילנות – יגיע גם הלבלוב של האביב.
פרשיות השבוע האחרונות, חושפות את החוסן המיוחד של הנשים המתגלה דווקא בעיצומו של הקושי ובימי המיצר. הפרשיות פותחות במסכת העבדות של ישראל במצרים. עם ישראל שרוי בשעבוד, בתנאי עבדות קשים שאין בהם סימן או פתח להצלה הנראים בעין. דווקא בנסיבות אלו, במציאות המרה הנרקמת לפניהן, אנו מוצאות את נשות ישראל אוחזות בפתח של תקווה שבוקע מתוכן, ומכוחן. במחשכי הכאב והצער, אט אט מנגינת חיים בוקעת מתוך נימי אמונה הנטועים עמוק בנפשן פנימה. בזמן של גזרות ועינויים קשים הבאים להשמיד את העם כולו, הן מנביטות כוחות של תקווה וחירות. הן לא נותנות לעובדות המרות בשטח לבלבל אותן. הן הופכות אותן לתשתית של לבלוב וצמיחה. הן רואות בראייה ארוכת טווח את זרעי הגאולה גם בעומק של הגלות.
צעד אחר צעד לאורך הגלות, הנשים מטפחות את אילן המשפחה במסירות גדולה לתנאים הדרושים לצמיחתו. דרך טיפוח ושימור הנשיות שלהן בעודן בתנאי שעבוד קשים, הן מחדשות את הקשר הזוגי בנאמנות ומשם ממשיכות ללדת נפשות גם כאשר לא ידוע מה יעלה בגורלם של אותם תינוקות בגלל הגזרות המאיימות להורגם. הן זוכות להחיות את התא המשפחתי הישראלי מתוך אותה נאמנות ומתוך הרצון להחיות וללדת נפשות הראויות לחרות. כוח זה של הרצון להחיות הוא המרומם את האומה כולה מתנאי עבדות עד להיותם כבני מלכים ממש.
עוצמה נשית זו באה לידי ביטוי בשיא הגאולה, בשירת הנשים בתופים ובמחולות על שפת ים סוף. הנשים כולן יוצאות מהשעבוד הנורא של מצרים עם תופים. מניין היו להן תופים? כיצד מתוך האפלה ומן המיצר הן נושאות איתן כלי נגינה? מסתבר שלאורך כל מסכת העבודה הקשה והמרירה במצרים, הנשים חיו כאשר מנגינת החיים והחירות בוקעת מתוכן. כן, היו להן תופים. הן חיו בתודעה של גאולה לאורך כל גלות מצרים. הן הצליחו להחיות את המציאות הקשה והמרה בהכנת התופים כסימן מובהק שהגאולה מגיעה, כי בטוחות היו שתגאלנה יחד עם עמם.
כוח זה של הנשים מבואר ע"י השל"ה הקדוש כאומץ לב מיוחד שהתגלה כמעט בניגוד לטבען. מסביר השל"ה שדברי הגמרא במגילה: "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" נאמרו מפי הקב"ה בקפידה לגברים. הקב"ה כביכול שואל את הגברים בתמיהה - וכי רק עתה בשיא הגאולה, בזמן שבו כבר טובעים המצרים בים, אתם שרים לפני? היה לכם להקדים ולשורר קודם הטביעה מכוח ההבטחה שניתנה על הגאולה שבוא תבוא, כפי שעשו הנשים. הנשים האמינו בה' ובהבטחתו ונטלו עמהן תופים אשר היו מוכנים עוד בימי השעבוד. לכן מסביר השל"ה שמרים עונה לנשים ופונה אליהן בלשון זכר: "ותען להם מרים" (שמות ט"ו א') ולא בלשון נקבה 'ותען להן'. מדוע? הן התגלו באומץ ובעוז גדול כזכרים ולכן לשון הזכר. מידת האמונה הייתה נטועה במידה מרובה יותר בקרב הנשים בהשוואה לגברים. כן, גם בנו נמצא השרף שבאילנות, אותו כוח פנימי המעיד על כוחות החיים הנטועים בתוכנו ועל הרצון העז להחיות.
בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל, ובזכות נשים צדקניות ואותן כוחות פנימיים - עתידין להיגאל.