החופש הגדול נגמר - האם גם אנחנו נגמרנו איתו/ מה לקחנו משם?
החופש הגדול מאחורינו – מה כאב לנו שם? מחשבות של אם:
מתוך מייל שהגיע לבנין שלם בעיצומו של החופש הגדול:
"שמתי לב, שבשעות הערב, בשכונה בה אני גרה, אני שומעת קולות של נשים בוכות, ויש גם צעקות. גם אני הקטנה, מודה שאני הרבה מרימה את הקול בבית על הילדים כשהם עושים שטויות, וצריך "לאפס" אותם, אבל אני חשה שסביבי יש הורים שקשה להם".
עדי בן ישי משתפת:
לא קל לשאת את תפקיד ההורה כל השנה ובטח בעיצומו של החופש הגדול. היעדרותה של השגרה מחייבת חשיבה, התארגנות, תכנון ושלל מיומנויות וכישורים. אם לרגע לא נהיה ממוקדים או פנויים, הבית יהפוך במהרה מאי של יציבות למערבולת.
יתרה מזו, בהורות יש כל הזמן שינויים. הילדים גדלים והדינמיקה המשפחתית משתנה, מה שהופך את ההורות לאתגר מתמשך שמתפתח כל הזמן. במשפחות ברוכות ילדים לחופש הגדול מתווסף אתגר נוסף: במשפחה אחת ישנם תינוקות, ילדים קטנים, ילדים גדולים ומתבגרים, מה שמצריך מצד אחד תמרון והפרדה בין הגילאים השונים, ומצד שני סנכרון ואיחוד כל המרכיבים למשפחה אחת. שתי התנועות הללו הפוכות זו מזו ושתיהן לא תמיד קלות ליישום.
עם כל זה, השנה הבנתי את הסוד הטמון בצמד המילים "החופש הגדול". היו אמנם רגעים שהרגשתי שהחופש גדול עלי, אך היו רגעים משמחים בהם הבנתי שהחופש מכריח אותי לגדול. כעת, מתוך כאבי הגדילה, בסיומה של חופשת הקיץ הגדולה, אני יודעת שקרה בתוכי משהו משמעותי. היציאה מהנוחות, מהשגרה ומהמוכר עם תינוק יונק, מתבגר מפהק, והילדים שביניהם - בנתה לבית שלנו, לזוגיות שלנו ולאישיות שלנו קומה נוספת (מטאפורית כמובן) שלא הייתי מוותרת עליה עבור שום שגרה נוצצת ויציבה.
לו רק היינו כהורים מתהלכים בעולם עם ההבנה שכל משוכה בדרך מגדילה אותנו, היינו שלווים ושמחים יותר. אז נכון שאי אפשר לחיות באופוריה שכזו לאורך זמן, אבל ישנם רגעים שצריך לתפוס אותה בשתי ידיים. עיצומם של ימי אלול הם זמן מצוין לסמן את המקומות בהם גדלנו כדי שנוכל לשוב אליהם. חלקם סמויים מן העין כיון שעוד לא הבשילו, אבל רבים מהם נוכל לזהות.
זה הזמן לקצור את הפירות וליהנות מהם עד החופשה הבאה, לפחות.
התחלות טובות לכולנו!