ד' ניסן תש'פ
כשנגמר לי הכוח | דנה תירוש
פעם שאלתי את הרבנית אסתר לבנון, הי"ו, שאלה שהציקה לי:
לפעמים, אני נדרשת לעשות משהו טוב למען אחרים, אך החסד הזה "בא על חשבוני".
האם גם אז אני נדרשת לעשות למען הזולת?
לדוגמה: לתת צדקה בהיקף שזה יחסיר ממני משהו, או להכין לבעלי לאכול למרות שאני "גמורה".
איך אדע מתי לשים גבול ולסרב?
תשובתה הייתה מופלאה בעיני, והיא מלווה אותי עד היום באין ספור רגעים והתמודדויות:
כמה שאת יכולה ועוד קצת. עשי לפי היכולת שלך, אבל נסי למתוח עוד קצת, טיפהל'ה יותר מזה, כי חסד תמיד בא על חשבון משהו.
ובדבריה של הרבנית טמון סוד גדול:
מחד- עלייך להכיר את עצמך ואת כוחותייך ולהתאים את מעשייך למי שאת. לא להימתח יותר מידי ואז להתרסק.
אבל מאידך, אם נישאר רק בקו היכולת הזה - אנו עלולות להישאר קטנות וקטנוניות. חסד הוא יציאה מאזור הנוחות באופן המגדיל את המידות שלי, בלא שנגרם נזק משמעותי לנפש שלי. מחירים - כן. נזק - לא. והמרוויחה העיקרית מעשיית החסד היא אני.
אז כשאת בדילמות הקטנות האלה של:
-עוד סיפור לילדים או "אימא עכשיו עם עצמה"?
-החמצת פנים לבעלי כי נגמר לי הכוח, או גיוס כל הכוחות כדי לא להתפרץ?
נסי לזכור שאת ורק את, יודעת איפה עובר קו פרשת-המים של כוחותייך, אבל... כמה שאת יכולה ועוד קצת.
כי גם במצב חירום אפשר לגדול.
חיבוק גדול לכולן (ממרחק 3 מטר;-)