עבור זוגות רבים, מטרת הנישואין היא "שיהיה לנו טוב ונעים". שיהיה בית יפה, נכסים טובים, ילדים, נכדים, זו התגשמות חלום הנישואין המאושרים. אבל האמת היא שאנחנו מתחתנים למטרה אחרת, אנחנו חושבים שהתחתנו מתוך שאנחנו אוהבים אחד את השני, כי ביחד טיפסנו על הגבעות ואנו מאמינים באותם ערכים. יש לנו הרבה במשותף ומתוך כך נישאנו זה לזו, אבל זאת פשוט אשליה. כל המפגש בינינו, האידיאלים המשותפים, האהבה וההערכה ההדדית בין בני הזוג, כל אלו נועדו כדי שנלמד להצטמצם. לתת מקום לאחר. או במילים יותר ברורות ויותר מובנות, אנחנו מתחתנים כדי לגלות שכינה בינינו.
אנחנו מתחתנים כדי שתהיה בינינו הופעת אין-סוף. אין סוף כולל בתוכו הפכים ואנו שואפים לגלות במערכת הנישואין שלנו את ההפכים הללו, ולהגיע לאחדות על אף ובזכות ההפכים שבנו. אבוי למערכת זוגית בה ההפכים בין בני הזוג מטשטשים או נעלמים.
במפגשים בין בחור ובחורה לפני הנישואין, כמו בשיחות של בני הזוג זה עם זו אחרי החתונה, צריך להיות ברור כי אנו בונים בית משותף כדי לגלות שכינה בנינו. האמירה הזו צריכה להיות מוכרזת בפה מלא. אנחנו רוצים לבנות כאן ישות מטה-פיזית, עליונה, להיות כמו שכתוב על אבותינו הקדושים, להיות מרכבה לשכינה. זאת מטרת הנישואים. צריך להכריז על המטרה אליה אנו שואפים- להגיד בפירוש ולא להתבייש מהפתטיות ולא להיות נבוכים מכך שזה נשמע פאתוס כזה גדול. צריך לומר זה לזו אנחנו עומדים לגלות שכינה בינינו.
איך מגלים שכינה בינינו? באיזה אופן עושים את זה?
אם הזדככת אז זכית
ר' עקיבא אומר "זכו שכינה ביניהם". לא קל להגיע למצב בו שכינה מופיעה בין בני הזוג, זו עבודה, עבודה רצופה וקשה.
המציאות מלמדת כי רוב האנשים לא מצליחים לאהוב את משפחתם, לרוב רובם של האנשים יש קשרים משפחתיים לא מוצלחים. איך אנחנו יודעים זאת? מסטטיסטיקה. בממוצע 40% מהזוגות מתגרשים. בארץ בכל שנה מתגרשים ברבנות 32,000 אנשים שהם 16,000 זוגות! אם יש אחוז גבוה כל-כך שמחליט להתגרש, מכאן אפשר להסיק שיש עוד אחוז מאוד גבוה, לפחות זהה לאלה שמתגרשים, שאצלם מערכת היחסים הגיעה לגירושים רגשיים, הם לא מתגרשים בפועל אך הם חיים בפועל כשני זרים החיים בבית אחד. יוצא אפוא כי רוב הזוגות לא מאושרים בחיי משפחה שלהם. בספרו של הרב יהודה ליבוביץ מופיע נתון מאוד מעניין, עשו סקר בין זוגות נשואים, ושאלו: 'אם היית מכיר את בן הזוג שלך לפני החתונה, כמו שאתה מכיר אותו כעת, האם היית בוחר בו שנית'? רוב הנשאלים ענו תשובה שלילית. למעשה אלו שמצליחים לבנות מערכת זוגית טובה הם בעצם יחידי סגולה. ומדוע? הסיבה היא שמערכת זוגית טובה דורשת עמל. בני הזוג צריכים ללמוד להצטמצם, צריכים ללמוד לשבור את האגו ואת הגאווה האישית, לצמצם את האינדיבידואל הפרטי ואת הרצון להגיע לצדק.
כיום פירוש המושג זכו, הוא קבלה בחינם. 'זכה בטוטו' – קיבל חינם. אז הביטוי של ר' עקיבא מטעה אנשים שלא מבינים את לשון חז"ל. הם אומרים: טוב מה אני יכול לעשות? לא זכיתי, יש לי חיי משפחה קשים... משמעות המילה 'זכו' בלשונו של ר' עקיבא שונה. כאשר ר' עקיבא אומר 'זכו', פירוש הדבר הוא שהם זיככו, הם עבדו על עצמם, שינו את עצמם, למדו איך להצטמצם, איך לשבור את עצמם ואיך לזכך את אישיותם. אם אדם הצליח לזכך את עצמו – אז הוא זוכה לשכינה בביתו.
עמל הנישואים
ומי שלא רוצה לעבוד ואיננו מעוניין לצמצם את עצמו? מה בנוגע לאדם שאיננו רוצה לשבור את ה'אני' שלו? גם זו בחירה, בחרת שלא לגלות שכינה בביתך. זכותו של כל אדם לבחור, אלא שהאדם צריך להיות מודע לכך שהוא בחר בחיים אפורים ונוחים, שלא ידרשו ממנו שום שינויים ועבודה על האישיות. חיים סתם, פשוטים, נחמדים, אפורים.
כדי לאהוב את בן/בת הזוג, צריך ללמוד. האדם הפשוט, האדם שאיננו מפותח, במובן הפשטני של המילה- לא יוכל לאהוב. כמו שאדם פשוט לא יכול להתנסות בחוויית ההאזנה למוזיקה קלאסית. כמו שהאדם ה"פשוט", לא יכול לקיים מצוות בצורה מדויקת, אם הוא לא למד תורה. אם אתה לא לומד אתה לא יכול להיות ממש מדויק במצוות, לא באומנות, לא במוזיקה ולא בשום תחום שדורש מיומנות. אותו דבר גם באהבה. אהבה זאת אומנות שצריך ללמוד, מי שלא לומד לא יכול לאהוב. כמו שאומר הרמב"ם בהלכות תשובה "כגודל ידיעה כן גודל אהבה, אם מעט, מעט, ואם הרבה, הרבה". מי שלא מתאמץ, לא עובד, לא משתדל, לא משקיע ועושה הרבה מאמצים - לא מצליח לבנות נישואים הרמוניים.
נישואים – אחדות ההפכים
כשבני זוג מתחתנים, ההשגחה הפרטים מזמנת להם לגלות עד מהרה שהם התחתנו עם משהו/משהי ההפוך להם באישיותו בתחומים מסוימים. בהרבה צדדים בני הזוג קרובים זה לזה, יש בניהם הרבה מן המשותף אבל יש כמה נקודות שהן הכי קשות, הכי מעצבנות והכי מפריעות לנו והן דווקא זומנו לנו בהשגחה פרטית להיות חלק מאישיותו להרגליו של בן זוגנו. האיש הוא התיקון של אשתו והאישה היא התיקון של בעלה.
וכשבני הזוג מגיעים לטיפול האישה מתלוננת: "למה קיבלתי דווקא את ההיפוך הזה אצל בן זוגי? למה נפל בחלקי אגואיסט? הוא לא מוכן לעזור בבית, אף פעם לא משתתף בעבודות הבית, הוא רק אוכל, שותה, ישן ונותן עצות איך אפשר לשטוף כלים בצורה יעילה יותר... למה כזה היפוך הייתי צריכה לקבל בחיי"??
לפעמים מגיע אלי זוג לייעוץ והאישה מתלוננת שבעלה חסר רגש, הוא סגור כקונכייה, יבש, מת, "אין בינינו כלום". מאוד מפריע לה וקשה לה שהוא חסר רגש אני מנסה להבין, להסביר ולעזור, וכשבני הזוג הזה יוצאים מהחדר, נכנס זוג אחר. והאישה מתלוננת שהאיש כ"כ 'דביק' הוא מגלה יותר מידי רגש...הוא נודניק. הוא כזה רגשן, אין ממנו מפלט. אז במקרים כאלה אני חושב לעצמי,לו הייתי זה שמזווג זיווגים... אם אני הייתי במקומו, הייתי עושה הצלבה והם יהיו מאושרים.
אבל כשאתה נכנס לטיפול עמוק, לקשר שמנתח, ובודק, וחושב ויורד לפרטים אז בעומק ההבנה פתאום אתה מבין שזה טוב, שברוך ה' שאני לא הוא זה שמזווג זיווגים, אלא שזה טוב להם, זו הצלת נשמתם. זה שיש להן בן זוג שהוא כזה ויש לה בן זוג כזה.
דווקא עם בן הזוג הזה נלמד להצטמצם ולתת מקום לאחר.רק עם בן הזוג הזה נלמד לשבור את האגו שלנו ולהיפתח לשונה ואף למנוגד לנו. כאמור אנחנו מתחתנים כדי שתהיה בינינו הופעת אין-סוף, והופעת אין-סוף זאת הופעה פרדוקסאלית במהותה. היא כוללת בתוכה היפוכים. וההיפוך שבן זוגי מהווה עבורי- זהו התיקון שלי.
זכיתי להתחתן ולחיות איתך
אנחנו רוצים ללמוד להיות מאושרים. אנחנו צריכים לדעת שבן/בת הזוג שלי הוא ההפך שלי במובנים רבים. יש קשיים ועם כל זאת, זו זכות שאני חיה עם אדם כזה, כשאני מבינה שזו זכות להיות במחיצתו, זה נקרא שאני זכיתי. זאת אומרת זאת משמעות נוספת של הביטוי "זכו שכינה ביניהם" – לא רק שאנחנו מזככים את עצמנו אלא אנחנו מבינים שזאת זכות לחיות ביחד. יש ביטוי ברש"י שאומר ששרה אמנו אמרה להגר שהיא זכתה להידבק בגוף הקדוש הזה. זאת התחושה שעלינו לפתח בקרבנו, אתה מלמד את עצמך שזו זכות גדולה להיות עם האדם הזה.
פה מייד יצר הרע שואל שאלה, ואומר אבל בעלי הוא לא אדם מבין, עם כל הכבוד, והוא גם לא מתייחס אליי ככה ואני גם לא מתייחסת כאל גוף קדוש, יש לנו יצר כזה, יצר רע להיות תמיד בחוסר שביעות רצון. קול פנימי שאומר "כן, בסדר, הוא נחמד", תמיד להיות לא מרוצה. ואני אומר,מתוך הגיון פשוט, הרי ממילא חיים ביחד, ממילא נמצאים באותה מסגרת, הרי בינתיים ממילא לא מפרקים את המשפחה, אז כל עוד שחיים יחד, למה לא ליהנות? למה לא לשמוח? למה לא להיות מאושר? אם זה בלתי אפשרי, אז לא היה נמשך הדבר הזה, אבל אם זה נמשך, סימן שבאיזה שהיא צורה זה כן אפשרי ואם אפשרי אז למה תמיד להיות בתחושה שזה לא בדיוק זה? תיהנו, תשמחו. תמיד היו, יש ויהיו קשיים. אין אדם שאין לו קשיים. ובכל זאת אפשר להיות ממש מאושר, לראות את הטוב ולשמוח בו.
עבודה מעשית
אציע מספר תרגילים מעשיים, תרגילים הדורשים התבוננות פנימית. נסו להתבונן על בן זוגכם ולהגיד לעצמכם "אני מקבלת אותו ברגע הזה, לא לתמיד, לא לנצח כי זה מאוד קשה, רק לרגע הזה, לעכשיו, אני מקבלת אותו כעת בלי שינויים". נכון שזה קשה לחיות ככה תמיד, אבל כאשר אדם מתרגל התבוננות הפנימית, הוא יעיז להגיד פעם אחת לפחות, "אני מקבלת אותו בלי אף שינוי, כמו שהוא, עם המגרעות ועם היתרונות שלו". זה המשפט הראשון שצריך להגיד אותו שוב ושוב. התרגיל השני הוא לומר לעצמנו: "גם אם הוא אף פעם לא ישתנה, אני בוחרת לחיות איתו ולאהוב אותו כפי שהוא". זאת אומרת שהקשר שלנו עם בן הזוג איננו נובע מכך שכבר התחתנו ויש לנו שבעה ילדים, ואנחנו ביחד כבר כ"כ הרבה שנים, ומה יהא על הילדים? ואיך נסתדר לבד? אלא, אנחנו בוחרים לחיות איתו עכשיו. גם אם הוא אף פעם לא ישתנה, אני בוחרת להיות איתו, ולאהוב אותו כפי שהוא. משפט שלישי אחרון שכדאי לתרגל לומר לעצמנו הוא: "אני בוחרת להיות מאושרת איתו."