מה הטיפ הראשון שנתנו לכם כשהתחתנתם? כנראה שזה היה: "בחיי נישואין צריך ללמוד לוותר" * לא שזה לא נכון, זה נכון מאוד! אבל כדאי מאוד ללמוד איך מוותרים.
שיעור זוגי במיוחד בשבילכם – להדפיס וללמוד יחד
בספרים, באתרי אינטרנט ובטורי משפחה רבים המשפט הזה ממש נפוץ: חיי נישואין כרוכים בפשרה ובוויתורים.
מצד אחד, זה אמיתי ונכון: אדם מקובע, שלא מוכן ללכת לקראת הזולת, יתקשה מאוד ליצור קשר הדדי וחיובי. מי שבטוח שהוא צודק תמיד וצרכיו חשובים יותר משל השני – ימצא את עצמו מהר מאוד בקשיים בחיי המשפחה. אי אפשר לקיים קשר לאורך זמן כשכל אחד מתבצר בעמדתו וכל אחד רוצה שיקיימו רק את רצונו.
גם בגמרא (ראש השנה יז) אפשר למצוא חיזוק לדברים: "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: 'נושא עוון ועובר על פשע' - למי נושא עוון? למי שעובר על פשע".
בפשטות, מי שמעביר על מידותיו הוא ותרן, וכשם שהוא ויתר ומחל על עוול שנעשה לו – כך יוותרו לו מן השמים.
על פי זה, היינו אמורים לדבר בשבח הוויתורים. וכי יש דבר נפלא מזה?
אבל לפעמים, ויתורים במערכת הזוגית עלולים להיות הרסניים. לכאורה, הוויתור מבטא רצון טוב, אהבה ונכונות לעשות למען השני. בפועל, הוויתור עלול להיות מחיקה עצמית, פחד מהתמודדות, חשש מעימות שמביא צד אחד לקבל אוטומטית את דרישות ורצונות הצד השני, ללא שיח אמיתי.
קחו למשל אישה שמוותרת לבעלה – הוא תמיד ישן, היא תמיד עם הילדים, עד כדי כך שהיא עייפה וממורמרת. האם המשפחה מרוויחה מזה שבסוף היום כבר אין לה סבלנות?
אז מה עושים?
מי הפראייר?
ניקח דוגמה מתחום חינוך הילדים:
כשאימא אומרת לאחד מילדיה, "תוותר לו, אתה גדול", היא בטוחה שהיא מגדלת את הילד שלה להיות בוגר, שקול ואחראי. המסר הגלוי הוא שגדולים מוותרים. אבל מהו המסר הסמוי שנקלט אצל הילד? "בגלל שאני גדול, אני תמיד מוותר". הילד עלול להסיק שעדיף להיות חלש ובכיין, מפני שהחזק נדרש תמיד לוותר, וזה לא כיף. מבחינתו, להיות גדול פירושו להיות פראייר.
התוצאות שעלולות לצמוח מהמצב הזה הן תחושת תסכול מתמשכת אצל הילד ותחושת "פראייר" שתיצור תגובת-נגד כך שבפעמים הבאות הוא לא יהיה מוכן להתגמש בכלום, או לחלופין – תסמונת הילד הטוב המסכן, עד כדי אובדן העמדה העצמית שלו, ופיתוח אישיות רופסת של ילד שתמיד תמיד מוותר.
מכאן נוכל להבין שיש דבר כזה – ויתור בעייתי!
ובאותה מידה ישנם גם מצבים של ויתור בעייתי בזוגיות:
מצב ראשון: אחד מבני הזוג הוא בעל אופי נוח, או שהוא החליט עקרונית לא לריב אלא להתפשר תמיד, ככה הרי לימדו אותו, ולכן הוא מוצא את עצמו מוותר כל הזמן. "מה נכין לארוחת ערב?" "מה שאת אוהבת, לי לא אכפת", אבל בבוא ארוחת הערב – הוא נותר מתוסכל אל מול האוכל שהוא פחות אוהב.
בלי לשים לב, לאט לאט מצטבר לו תסכול מתמשך ונוצרת תחושה של חוסר הדדיות, ואולי אפילו ניצול על ידי הצד השני. "למה תמיד מכינים מה שהשני אוהב?". בהמשך עלולה לצמוח גם תחושה של חוסר הערכה, בשל העובדה שאני תמיד מוותר – ואצל השני זה נתפס כמובן מאליו, ולכן הוא לא מעריך את מאמציי כלפיו.
שמתם לב כמה מילים קשות מודגשות?
מדוע זה כך, למרות שמדובר על ערך הוויתור – זה שנתפס בעינינו כבסיס משמעותי וחיובי לכל קשר?...
מצב שני: שני בני הזוג מוותרים, פעם הוא ופעם היא. לכאורה, זהו מצב אידיאלי ושוויוני. אלא שגם כאן עלולה להיווצר בעיה של מערכת יחסים המבוססת על סוג של יחסי מסחר: "בשבוע שעבר אני ויתרתי לך ואתה יצאת למשחק כדורסל עם חברים, אז היום תורך לוותר לי כדי שאצא לבלות עם חברה". יחסי המסחר הללו מביאים איתם התחשבנות מתמדת, "אתמול אתה, היום אני, מחר אתה, רק שלא תיקח לי את התור...". אין כאן תהליך זוגי משמעותי שבו מבינים מהם הצרכים של כל צד. למעשה, יש כאן שוויון מזויף.
גם כאן אנו מגלים תוצאות קשות שנובעות מן הוויתור.
אם כך, מדוע בכלל לוותר?
שלושה כללי מפתח פשוטים
לאור הסכנות שהדגשנו לעיל, ברור שהוויתור לא יכול להיות חד-צדדי, הוא צריך להיות חלק מדינאמיקה זוגית. הוויתור אינו ערך בפני עצמו. הוא חלק מהתהליך הזוגי שבו בני הזוג לומדים זה את צרכיו של זה, ולומדים כיצד לחיות נכון יחד. לכן, נראה שצריך מודל אחר לוויתור – סוג של מנגנון או תהליך שימנע את התסכול שנוצר אצל הצד המוותר.
לצורך כך נציע שלושה יסודות עקרוניים,ופשוטים(!) שיעזרו לנו לעשות את הוויתור בצורה הנכונה:
א. אל תוותרו... על הדיבור.
דיבור הוא האופן שבו אתם עושים יחד תהליך זוגי משותף. כך יוצרים זוגיות! הוויתור הוא רק מרכיב אחד בתוך הזוגיות הזאת. וכשמדברים בגלוי על הכול – קל יותר להבין זה לנפשו של זה, וזה לצרכיו ולרצונותיו של זה. כשאתם מוותרים על הדיבור ביניכם – אתם מוותרים על הניסיון לפתור דברים יחד, כזוג. אל תוותרו על הדיבור , דברו על התחושות ואז ותרו זה לזה.
ב. רק למי שעובד על מידותיו מותר לוותר.
התהליך האמיתי הוא עבודת המידות שכל אחד מאיתנו עושה בחייו. בתוך עבודת המידות הזאת, ישנם מצבים שבהם אפשר לוותר. אבל ללא התהליך, ללא התחושה של הסיפוק שנובעת מתוך עבודת מידות נעימה, טובה, ערכית – גם הוויתור עלול להיות לא מספק. הוא עלול להתרחש בצורה חיצונית לנו, "ויתרתי לה כי ככה מתנהגים יפה לזולת", אבל ללא תחושת סיפוק שנובעת כשאנחנו באמת עושים תהליך פנימי של עבודת מידות, ומוותרים ממקום של עוצמה.
ג. אם הקפדת להביע את דעתך בלי מורא – את/ה יכול/ה לוותר.
אחרי שדיברתם, והבהרתם יחד את הדברים ואת עמדותיכם באופן ברור, מגיע הצד המעשי של הוויתור. וכעת, אחרי שעמדתכם ברורה ומובנת, והכי טוב – מורגשת – הוויתור המעשי לא יוצר קושי נפשי של צד אחד שלא נעים לו לומר את דעתו. כעת כל הדעות וההרגשות על השולחן, ולכם יש את המרחב להחליט בצורה מעשית מה לעשות.
את אותו הדבר, אגב, אפשר לעשות גם עם הילדים: מותר לוותר להם באופן מעשי, אבל רק אחרי שמבהירים להם את הנקודה ואת דעתכם, ורק מתוך שיקול דעת ולא מתוך רפיסות.
בכל פעם שמתעורר קונפליקט ויש צורך שאחד הצדדים יוותר, אל תזרמו לזה סתם. שבו יחד, ונסו לדבר, להבין מהם הצרכים של כל אחד ומהן עמדותיו של כל אחד, ולהגיע יחד אל הפתרון שהכי מתאים לכם – כזוג, שמורכב משניים שהם עולם ומלואו.
בהצלחה!