בריאת האדם
בחומש בראשית תאור בריאת האדם מופיע פעמיים, בתיאור הראשון נאמר: " ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" [בראשית א' כ"ז]. הקושי העולה מן הפסוק הוא השימוש בגוף יחיד: "ברא אותו" ובהמשך הפסוק "זכר ונקבה ברא אותם". האם התורה מדברת על אחד או על שניים? על אותו או על אותם? הקושי מתעצם בתיאור השני בבראשית. בפרק ב' אנחנו נפגשים עם בריאת אדם אחרת לגמרי : "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו... ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה; ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם; ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" [בראשית ב' י"ח-כ"ג].
רש"י מקשה האם האיש והאישה נבראו ביחד כפי שמופיע בפרק א', או שהאיש נברא והאישה נבראה אחר-כך מהצלע שלו? רש"י מתרץ את הקושי בעזרת מדרש אגדה. המדרש מתאר את האדם שנברא כאנדרוגינוס, בריאה בעלת שני פרצופים. מצד אחד זכר ומצד שני נקבה. ולכן בתחילת הפסוק כתוב "ברא אותו" ובהמשך הפסוק "ברא אותם". ובפרק ב' בו מתוארת התרדמה שנפלה על האדם ובניית הצלע, רש"י מסביר הכוונה ב"צלע" איננה לאיבר אחד מתוך גופו של האיש אלא לצד של האיש. כמו צלע המשכן, צד שלם. הקב"ה הפריד בין הצד הנקבי לצד הזכרי. כך שהאיש והאישה המכונים יחדיו- "אדם" נבראו כבריה אחת אשר נוסרה לשתי בריות, לאיש ולאישה.
אדם שלם הוא זכר ונקבה. זכר ללא נקבה איננו אדם, ונקבה בלא זכר איננה נקראת אדם. איש ללא אישה או אישה ללא איש היא מציאות חסרה. וכשבני הזוג נישאים ומתאחדים, נוצר אדם שלם.
גב אל גב
כפי שרש"י כותב, האדם נברא כאנדרוגינוס- זכר ונקבה מחוברים, אז מדוע כתוב :לא טוב היות האדם לבדו"? אלא שהאיש והאישה היו מחוברים אחד לשני מאחור, מחוברים זה אל זה גב אל גב ולכן האדם היה לבדו.
בסדנאות בתקשורת מושיבים שני משתתפים גב אל גב ומנחים אותם לדבר, לדבר על כל נושא, הקניות בסופר אל מול הקניות בשוק, מחירי הדלק העולים... אפילו שני בני האדם שמכירים זה את זה, והם חברים טובים, יתקשו לתקשר. אחד אומר מילה וחברו לא מבין, קשה מאוד לדבר כשהגב מופנה אליך. בדרך כלל המשתתפים מנסים ל"הציץ". כל משתתף מרגיש שיש שם מישהו אבל הוא לא יכול לאחוז אותו, זו מצוקה אמיתית. בהמשך התרגיל אומרים "חבר'ה תסובבו את הכיסאות ותשבו פנים אל פנים – והנה פתאום מדברים ללא קושי".
כשהאיש והאישה היו מחוברים זה אל זה, גב אל גב, הם אמנם היו אחד אבל לא היה בניהם מפגש.
פנים אל פנים
בהמשך ה' הפריד (ובלשון המדרש 'ניסר') את האדם לאיש ולאישה- בריה אחת המחולקת לשתיים.
השאלה הראשונה שנשאלת היא למה צריך כזאת השתלשלות של עניינים? למה הקב"ה בורא אנדרוגינוס ואחר-כך מנסר אותו? למה לא לברוא איש ואישה מלכתחילה כשתי בריות נפרדות? הרי לא כתוב שהאריה והלביאה נבראו מחוברים גב אל גב. הרי הסוס והסוסה לא היו מחוברים זה לזה מעולם. ואם הקב"ה רוצה שהאיש והאישה יהיו מחוברים זה לזה, למה הוא הפריד בניהם?
בחירה חופשית
אחד היסודות המהותיים באדם, מהות שבלעדיה האדם איננו אדם, היא הבחירה החופשית. בזה האדם מדמה לאלוקיו. בעלי החיים והמלאכים הם חסרי בחירה, והאדם במהותו הוא בעל בחירה. הרמב"ם מסביר שתכונת היסוד המהותית של האדם היא היכולת לבחור.
אם האיש והאישה יהיו מחוברים זה לזה מיום היוולדם – ניטלת מהם הזכות והחובה לבחור. מהרגע שהקב"ה ניסר אותנו, ההתאחדות עם בן-זוגנו, תלויה בבחירתנו. אחת ממטרות הנסירה היא יצירת מפגש מתוך בחירה חופשית, אנחנו רוצים לחוות את האחדות בין איש לאישה, את ההתמזגות המוחלטת בניהם. האחדות איננה חלום, זהו מפגש אמיתי, אי שם בשחר ההיסטוריה היינו שם. האיש והאישה היו אחד בגופם ובנשמתם הם אחד, ואנחנו רוצים לממש את האחדות הזו בחיים שלנו. ולממש את האחדות מתוך בחירה חופשית, לבחור להיות ביחד ולא להיות אנוסים להידבק זה בזה גב אל גב.
השאיפה לאחדות
כל איש ואישה שנישאו הם נשמה אחת שמופיעה בשני גופים. כאשר זוג עומד מתחת לחופה, נולד אדם חדש ובני הזוג הופכים לנשמה אחת, זו גם הסיבה שתחת החופה אנו מברכים "ברוך אתה ה'... יוצר האדם". האם האדם לא נוצר ביום בו הוא נולד? אולי היה נכון לברך את הברכה הזאת בחדר הלידה? אלא שכאשר נולדת תינוקת או נולד תינוק, הם אינם אדם שלם. רק תחת החופה, כאשר בני הזוג באים בברית הנישואין ומתאחדים הם הופכים לאדם.
הרצון להתחתן והרצון ליצור קשר איננו נובע רק היצרים או ממצב חברתי וכלכלי. בימינו לא מתחתנים כדי שתהיה מי שתכבס ותבשל בשבילך, ובימינו אף אחת לא מתחתנת כדי שמישהו יפרנס אותה. האיש והאישה יכולים להסתדר בעולם הגדול גם כרווקים.
אם כן נשאל מדוע בני האדם שואפים להינשא? ופעמים שהחיפוש אחר בן זוג הוא תהליך ארוך ומייגע ועם זאת ממשיכים ומחפשים ללא לאות אחר בן/בת זוג. הרצון להינשא נובע מהשאיפה לאחדות. במהותם האיש והאישה הם אחד, זו הסיבה שספר בראשית מתאר לנו בראש ובראשונה את בריאת האדם כבריאה אחת בעלת שתי פנים- "זכר ונקבה ברא אותם ויקרא שמם אדם". קודם כל האיש והאישה הם מציאות אחת, ואחר כך הקב"ה הפריד אותם לשניים. למעשה אנחנו מנסים לחזור למצב הבראשיתי שלנו, לחזור להיות מאוחדים, איש ואישה כישות אחת.
שונות מהותית בין האיש והאישה
אם כל כך טוב ואחדותי להיות אחד, אז למה הקב"ה הפריד את האיש מהאישה? הרי היה יכול להשאיר אותם מחוברים זו לזה. כך היינו שלמים ומאוחדים והרי זו המטרה.
כשהאיש והאישה היו מחוברים זה אל זה, נקודת החיבור הייתה גב אל גב, מחוברים בנקודת הזהות שבניהם. אם נסתכל על אנשים מהגב, לא נגלה שונות משמעותית. בפנים יש תווים אישיותיים לעומת זאת לרוב בני האדם הגב הוא אותו גב. כשהיינו מחוברים גב אל גב, היינו מחוברים בצדדים השווים שבאישיות שלנו. יש דמיון בין איש לאישה לשנינו שתי ידיים שתי רגליים אף אחד. ויש שונות, למשל בכוחות הפוריות אנחנו שונים, במבנה הפנים אנחנו שונים זה מזה אבל באופן כללי יש דמיון. בבריאת האדם האיש והאישה היו מחוברים זה אל זה גב אל גב- מחוברים זה לזה בצדדים הדומים.
כאשר הקב"ה ניסר אותנו הוא אפשר לנו להיפגש פנים בפנים, ופתאום אנחנו מגלים שבן הזוג שונה מאיתנו. מה מטרת השונות הזו? למה האיש והאישה שונים כל כך זה מזה? אחת מהסיבות לשונות המהותית בין נשים לגברים היא רצונו של הקב"ה לגדל אותנו, והדרך לגדל אותנו היא להכניס אותנו למערכת שתכריח אותנו לנוע. אם כל הזמן נוח ונעים לאדם עם עצמו והכול מסודר, הוא לא יצמח ולא יתקדם. מתי אדם מתחיל לנוע? כשהוא נתקל בהתנגדות. כשהוא נפגש בשונה ממנו. הקב"ה רוצה להוציא אותנו מהמידות הטבעיות שלנו ולהראות לנו שאנחנו הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו חושבים. הנישואין מאפשרים לנו לגדול, להכיל את האחר, להכיל בתוכנו הרבה יותר ממה שאנחנו. אם לפני הנישואין חשבתי שאני כזאת וכזאת ואחרי כמה שנות נישואים, אני מגלה שאני גם כזאת וגם ההפך מכך. אני נשארת אני, ועם זאת מזדהה לגמרי עם בעלי שהוא לגמרי הצד ההפוך ממני.
השונות המהותית בין האיש והאישה טמונה בכך שהאיש הוא שכלי והאישה רגשית. האישה נקראת "חוה", מסביר הרב גינצבורג מדוע האישה לא נקראה כ"אם כל חי" – חיה, מדוע שמה חוה? אלא שהאישה היא אם כל החוויות. האישה חוויתית, אצלה הרגש הוא מרכז הכובד האישיותי.
שלא נטעה, האישה יכולה להיות פרופ' לרפואה והאיש יכול להיות מצחצח נעליים זו בכלל לא הנקודה. אלא שהכלי דרכו האישה קולטת ומנתחת את המציאות הוא הרגש, והאיש קולט את המציאות באמצעות השכל.
האיש תכליתי והאישה חוויתית. למשל, אם האישה תבוא ותספר לבעלה מצוקה שהיא שרויה בה, האיש ינסה מיד למצוא פתרון לבעיה. והאישה מזדעקת "מי ביקש פתרון?? ביקשתי שתקשיב". האישה לא מעוניינת בפיצוח הבעיה היא כרגע חווה קושי ומצפה לאוזן קשבת.
כאשר אני חוזרת משיעור אני מספרת לבעלי מה היה ואיך היה, איך הרגשתי ובאיזו תחושה יצאתי. הוא מקשיב ברוב קשב. אחרי שעתיים אני מספרת לו את הכול מחדש, וכעבור יום אספר לו בפעם השלישית את אותן החוויות והרגשות. בעלי היה יכול לומר לי "מה אתה חושבת שאני לא מקשיב? למה את חוזרת על אותם הדברים כבר שלוש פעמים? אני כבר יודע איך היה לך בשיעור". אבל ב"ה בעלי מבין שהצורך שלי לספר איננו תכליתי. אינני מספרת כדי שהוא יידע. אני מספרת כדי לחוות ולעבד את החוויה עד תום. השונות בצורך שלי ושלו בתיאור חוויה הוא מהותי. האיש צריך להעביר ידע ולכם די לו בכמה משפטים תמציתיים ואילו האישה זקוקה לעיבוד רגשי ולכן היא יכולה ללא מאמץ לספר את אותו הסיפור חמש פעמים. האיש נמשך אל האישה כי הוא רוצה את הלב את החוויה. לולא אשתו קשה לאיש לחוות. האישה מצידה נמשכת אל התכליתיות שבאיש, האיש מבוסס הוא עמוד הביטחון שלה. האישה והאיש יחדיו מהווים שלמות אחת. היא מעניקה את הרגש והחוויה והאיש מעניק את היציבות והשכליות "והיו לבשר אחד".
ביקורת חיובית היא המצאה של השטן
אנשים חושבים שהבחירה המשמעותית היא- עם מי להתחתן? האמת היא שזו הבחירה הקלה. הבחירה המשמעותית והיומיומית היא איך אני קמה בבוקר, ואיך אני הולכת לישון בלילה? האם אני מחייכת או כועסת, האם אני מזכירה לו את מה שהיה לפני שבועיים? ואיך אני מדברת איתו. זוהי בחירה יום יומית. האם אני אומרת לו את כל המומים שבו או שאני מחליטה לחזק בו את הצדדים הטובים שבאישיותו? האם אני בוחרת להראות לו אור, או להחשיך את עולמו?
נדמה שרק אם נבחר את בן הזוג הנכון, נזכה לחיות באושר ואושר עד מאה ועשרים. רבים חושבים שאם הם יבחרו את האדם הנכון לעמוד איתו מתחת לחופה – "והיה העקוב למישור" – מכאן ואילך "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". בנישואים מודעים רואים את קשרי האהבה באור מציאותי יותר, ומבינים שכדי להצליח בנישואין יש צורך במחויבות ובאומץ לצמוח ולהשתנות. הנישואים הם עבודה קשה ויומיומית ולא בחירה חד-פעמית בפלוני או אלמונית.
פסיכולוגית אחת, אשת אמונה דגולה, אמרה: "ביקורת חיובית היא המצאה של השטן". אישה ניגשת אל בעלה ואומרת לו: "אני צריכה להגיד לך משהו, כמה מילים של ביקורת חיובית, אנחנו הרי צריכים לעזור אחד לשני להיבנות, שב בבקשה" האיש כבר חרד. והאישה מאירה בפניו את כל המגרעות שיש בו. באיזו זכות?? הקב"ה ברא אותה כדי שתגיד לו את מגרעותיו? אין לבני הזוג דין חינוך אחד כלפי השני, חינוך זה רק כלפי הילדים ואף אחד לא מעוניין להתחתן עם מחנך, דגול ככל שיהיה .בני זוג צריכים לחזק ולעודד את הטוב שבבן זוגם, ולא להאיר כל פגם וחיסרון.
עם זאת, יכולה להיות מדרגה של קשר שמבוססת על אמון, אהבה ואחווה שנבנים אחרי הרבה עבודה משותפת. ובקשר זה יש הסכם בין האיש והאישה בבחינת "קנה לך חבר". ובני הזוג מסכימים בניהם שכל פעם שהאישה כועסת, האיש מגיש לה כוס קפה. ובזה הוא מאותת לאשתו, את כועסת, כדאי שתצאי להפסקת קפה. ואם הוא כועס אז יש הסכם שהאישה תסמן לו בקריצה שיעצור להתרעננות. זו איננה "ביקורת חיובית". המטרה היא להאיר פנים בפנים. לחפש את הטוב ולעודד את הטוב. הדבר הזה נכון גם כשבחור ובחורה נפגשים למטרת נישואים, עלינו להשתדל ולחפש את הטוב, ולא להרגיש חובה מוסרית להעיר על כל חסרון שיש בזולת.