ואלה שמות
עם
ישראל יורד למצרים, ובולטת במיוחד הקריאה שלהם בשם * על ידי הקריאה בשם אנחנו
לומדים להכיר את עצמנו ואת בני זוגנו * מאמר לפרשת שמות
בסופו
של ספר בראשית, שֵם 'ישראל' מופיע בצורה היכולה להתפרש בשני אופנים: האחד הוא כיעקב
הבא למצרים, והשני הוא שם כללי לעם המתהווה. פסוקי הפתיחה של ספר שמות פורטים את
השמות המרכיבים את שם האיש הפרטי שהפך לבית ולמשפחה, וכעת הופך לבית לאומי. זהו
התהליך שבו שם פרטי הופך לשם משפחתי וחברתי.
בפרק
הבא יופיע שמו של היחיד, כשכל שמות בני משפחתו עלומים. איש מבית לוי ואישה מבית לוי
ואחותו, ושמות פרטיים – אין. שמו של היחיד – משה – הוא כל כך מיוחד בנוף הישראלי
והאנושי, עד שאין עוד שם מלבדו בפרשיה זו.
והוא,
בעל השם המובלט, קורא בהמשך, בפרשייה אחרת, שמות לבניו, כיוסף, על שם מאורעות
חייו. אלו מכילים, כנראה, את יסודות חייהם ואישיותם של הבנים, הצומחים מתוך
אירועים אלו.
השמות
תופסים מקום משמעותי כל כך בתחילת הספר, וברבדים שונים, כי כך מתהווה מציאות
הנושאת שם, וכך שם קורם עור וגידים והופך למציאות.
להכיר את עצמנו
הבנה
מעמיקה של תהליך זה, שבין שם למציאות, מתבארת במדרש על קריאת השמות בסיפור הבריאה:
אמר
רבי אחא: בשעה שבא הקב"ה לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת – הימלכות זו משמעה התגלות ד' בכוחות החיים
שבמציאות ובירור תפקידם – אמר להן: 'נעשה אדם'. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר
להן: חכמתו מרובה משלכם – להלן יתברר שחוכמה זו מתבטאת ביכולת לזהות ולקרוא
שם. המלאכים חיים את עצמם ואת שמם-תפקידם, ואינם מסוגלים להסתכל עליו ועל עצמם
מבחוץ - הביא לפניהם את הבהמה ואת החיה ואת העוף – החיים האחרים. אמר
להם: זה מה שמו? ולא היו יודעין – כיוון שאת עצמם אינם מכירים, אין בכוחם
להכיר את האחר. העבירן לפני אדם. אמר לו: זה, מה שמו? אמר: זה שור, זה חמור, זה
סוס וזה גמל. – תחילתה של יכולת זו, היא בזיהוי מה שמחוץ לנו, כמו הילד המכיר
את הוריו לפני שהוא אומר 'אני' - ואתה, מה שמך? אמר לו: אני נאה להיקרא אדם,
שנבראתי מן האדמה – בהכרת עצמו ושמו האדם מכיר גם את שורשו ומקורותיו.
ואני,
מה שמי?
א"ל:
לך נאה להקראות אדני, שאתה אדון לכל בריותיך. א"ר אחא (ישעיה מב) 'אני ה' הוא
שמי' - הוא שמי שקרא לי אדם הראשון. – אחרי הכרת האחר והכרת עצמי ושמי מתאפשרת הכרת
הבורא, שהוא המקור העליון של החיים והשמות.
להכיר את זהות בן הזוג שלנו
חזר
והעבירן לפניו זוגות. אמר [האדם]: לכל יש בן זוג, ולי אין בן זוג. תחושת הלבדיות מתפתחת אחרי
שהאדם מכיר את שמו ואת עצמו ואת מקורו באלוקים אחד, ובמקביל את שלל גילויי החיים
שסביבו, שחייהם שונים משלו. גופו כגופם אבל נפשו, עצמו שמו וזהותו כמו אלוקיו.
'ולאדם
לא מצא עזר כנגדו' – אתמהא! ולמה לא בראה לו תחלה? אלא צפה הקדוש ברוך הוא שהוא
עתיד לקרות עליה תגר, לפיכך לא בראה לו עד שתבעה בפיו. כיון שתבעה מיד 'ויפל ה'
אלהים תרדמה...לזאת יקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת':
בחלקו
האחרון של המדרש מתברר שהאדם היודע לקרוא שמות – לעצמו ולאשתו – עלול ליפול לקריאה
אחרת: קריאת תגר. האדם מסוגל לקרוא לדברים בשמם ועל ידי כך להבינם ולחיות מולם באומץ.
הוא גם יכול לקרוא תגר – על בעלת השם-זהות השונה ממנו, על ד' ששלח לו, כביכול אישה
זו, על הוריו שהביאוהו עד עולם, על כולם.
ואפשר,
במקום לקרוא תגר, לקרוא בשם. לזהות מהו הדבר באמת, מהי זהותו האחרת של בן/בת הזוג
שלנו, ולהכיר אותו לעומק.