מסתדרים עם ההורים - חלק א'

לומדים יחד – שיעור זוגי

מסתדרים עם ההורים – חלק א'

כל אחד מבני הזוג מביא איתו אל הזוגיות גם את משפחת המוצא שלו. לעיתים זהו מקור לקשיים ולתופעות אופייניות. וכעת, כשנוספו לכל אחד גם חמיו וחמותו, ההתמודדות היא כפולה. אז איך עושים את זה?

(נערך מתוך שיעור של הרב אוהד תירוש, שניתן בכנס הקיץ)

בחתונות לא דתיות, מבקשים בני הזוג לעיתים ללכת לבד אל החופה, כשההורים מחכים להם שם. כביכול, "זה עסק שלנו", ואם אתם, ההורים, חייבים להיות בו – לפחות תחכו לנו בחופה...

אלא שפירות לא גדלים באוויר, אלא על עצים, עם שורשים. אדם צמח במקום מסוים והגיע אל הרגע המאושר הזה על גבם של הוריו שמסרו את נפשם, ברוב המקרים. הוא עומד ברגע הזה, שהוא אישי מאוד וזוגי מאוד, אך גם משפחתי ואפשר לומר "הורי" מאוד. הזוג מגיע אל החופה עם הוריו לא כמלווים או כניצבים בהצגה. הוריו מלווים אותו כהמשך להליכה עמו עד הרגע הזה. הליכה של גידול ומאמצים, המגיעה לשיאה ביצירת קשר חדש והיבדלות הזוג מהבתים שמהם באו, בלי לשכוח שמהם באו.

ומכיוון אחר, בעולם החרדי מקובל שההורים בודקים את הצעות השידוך ומבררים על המשפחה. יש חשיבות גדולה להתנהגות אחים וקרובים. בציבור הדתי-לאומי הדבר פחות מקובל, גם כשמבררים לפני שידוך – רוצים לדעת על המועמד עצמו, כיוון שהתפיסה היא שאני מתחתנ/ת עם האדם מולי, ואותו צריך להכיר, ללא סיפורי רקע. בגישה הזו יש הרבה יופי, עצמיות ודיוק, ומתן הזדמנות לכל אחד באשר הוא, אבל צריך להכיר שגישה זו מושפעת בין השאר מזילות מעמד המשפחה ומהעצמה קיצונית של הפרט, וראייתו כעומד בפני עצמו. יש ערך גדול למשפחה שבה האדם גדל.

לכן, הבנה נכונה של האופן שבו מסתדרים עם ההורים משני הצדדים, בנויה בראש ובראשונה על הבנת הקשר שלי עם הוריי, מודעות והכרה בהשפעת משפחתי עלי. על גבי זה יבוא נדבך נוסף – הורי בעלי/אשתי, והבית ממנו בא/ה. כשנתמודד נכונה עם מה שהבאנו הביתה ממשפחת המוצא שלנו, יקל עלינו להתמודד מול ההורים, ויקל עלינו שלא לכעוס כשבן/בת הזוג פתאום מביא את הבית שלו אל הקן הזוגי.

האדם – (ב)תבנית נוף מולדתו

משפט זה במקורו, ללא התיקון, נאמר על ידי טשרניחובסקי באופן קיצוני יותר: 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו' - הקדומה, הילדית, שטבעה בו את חותמה לפני בגרותו. 'אינו אלא' – אך ורק. באופן רחב יותר, ובהיבט הלאומי, התפרשו דבריו של טשרניחובסקי כרצון לגדל דור חדש, שנוף מולדתו הארץ-ישראלי יצמיח אדם חדש ללא גלותיות, וללא כל ה'רע' שבדור הוריו, יהודי הגלות. הרצון להתנתק מבית ההורים ומהגלות והגלותיות הממאירה שבעקביו – מצא את ביטויו בעזיבת בית ההורים והמסורת, בעליית בודדים ארצה, ובשיאו, במודל של פירוק התא המשפחתי בקיבוצים הראשונים והפיכת הילדים לשייכות הכלל, ובניתוק מהעבר ומההורים, ממסורתם ומביתם.

אנו לא מסכימים עם גישה זו, לא בהיבט הנפשי – היוצר אדם גלמוד וחסר שורשים, ולא בהיבט הלאומי. אבל יש היבט משמעותי מאוד העולה מהפתגם הזה, שנוגע לענייננו: מולדתו של האדם, מקום הולדתו, משפחתו - היא תבנית יסודית מאוד בנפשו, ואותה הוא מביא לחיי המשפחה החדשים שלו.

בחתונה אנו בוחרים להדגיש את אישיותנו וייחודנו, את מה שאנחנו בנינו על גבי המצע שהניחו הורינו, ופעמים רבות – את השונה, המגדיר את הדרך העצמאית שאליה פנינו. אבל החיים שמתחילים אחרי החתונה (שהיא נקודת הפתיחה להם) מביאים אל קדמת החיים והבמה את היסודות העמוקים והבסיסיים של החיים, אלו שטבועים בנו עוד מבית הורינו. את חלקם אנו אוהבים ומחלקם ניסינו לברוח...  

מה אנחנו מביאים איתנו

אנו מביאים מבית ההורים הרגלים, סגנון דיבור, כללי נימוס והתנהגות, וערכים. כל אלו שייכים למישור ההתנהגותי המודע. יחד איתם, ובעומקם, אנו מביאים כאמור לעיל את מה שנטבע בנו ללא מילים בבית הורינו – הסיפור שאותו חיו, השדרים הנפשיים הלא-מילוליים ששידרו לנו, הדברים שיותר נחווים ופחות נאמרים. המישור הזה, הבלתי-נאמר, הוא בעל השפעה עמוקה עלינו. אנחנו לא רק מחקים התנהגות עצורה או וולגארית, תוססת או רגועה של הורינו. אנו בעצמנו מביאים אותה בנפשנו אל תוככי הבית שלנו, וזהו המישור הראשון של ההתמודדות עם ההורים משני הצדדים, ובאופן כפול:

א.      ההפתעה אל מול העובדה שברחתי אל בית משלי, והנה הכול חוזר אצלי, בתוך הבית – כי הוא חלק ממני בצורה כזו או אחרת.

ב.      דברים ברקע של בן/בת הזוג – הקולניות של משפחתו או הקרירות הנוראית של אבא שלו, שחשבתי שלא ייכנסו לפה – והנה הם כאן.

על גבי התמודדות זו בתוך ביתנו ונפשנו, אנו פוגשים גם את המציאות החיה של בית ההורים אליו אנו מגיעים לבקר, ואף פוגשים את הדפוסים הללו שאנו רואים בעצמנו מנחילים לילדינו.

אם אינך יכול לנצח

באנגלית יש משפט: if you can't bit him – join him. ובעברית: אם אינך יכול לנצח אותו – הצטרף אליו.

זהו משפט רע, ציני ואינטרסנטי, שגבולותיו המוסריים מטושטשים מאוד. כביכול, הכול נמדד במושגי הצלחה. הצטרף למנצחים גם במחיר חציית הקווים, המעשיים והמוסריים. עם הזמן המשפט הזה קיבל גם פרשנויות מרוככות וחינוכיות יותר, אך בבסיסו הוא בעייתי.

אנחנו נשנה אותו קמעא וננסח אותו כך: אינך יכול לנצח אותו(!) - לכן השתמש בו.

במילים אחרות: לא יעלה בידך לנצח, למחוק את השפעת הבית עליך, כי היא טבעית כמו החיים שניתנו לך מהבית הזה. אל תילחם בהם כי לא תצליח. על כן, עשה בהשפעה זו שימוש נכון - מנף אותה, תעל אותה לכיוון שבו בחרת ללכת.

כשתשלים עם הוריך שבנפשך, כשתקבל את החלקים שבך שבאו מהם ואתה מזהה אותם, יהיה לך קל יותר איתם בפועל, גם אחרי שהתחתנת. מתוך זה ועל גבי זה תוכל לעזור לאשתך / תוכלי לעזור לבעלך ביחס להוריה/הוריו.

אם כן, זהו הסולם להסתדר עם ההורים:

א    מודעות וקבלה של הוריי שטבועים בי.

ב.      קבלה של הוריי העומדים מולי.

ג.       הכלה והבנה של ההתמודדות המקבילה של בן/בת הזוג עם ביתו והוריו, כולל החלקים ש"מטריפים" אותי.

ד.      קבלה של הורי בן/בת הזוג.

במילים אחרות, קודם עלי לעבור תהליך בתוכי ואחר כך להתנהל כלפי חוץ. קודם עלי לטפל במרכיבים של בית הוריי ואחר כך "לשפוט" את בית בן/בת הזוג ולסייע לו בהתמודדות. העיקרון לקוח מעולם הזוגיות – לפני שאני מבקר את בן/בת הזוג, עלי לבדוק את עצמי.

המודעות לסולם ארבעת השלבים היא הבסיס המכריע לעבודה הנפשית והזוגית אל מול בית ההורים. בשבוע הבא בע"ה נרחיב כיצד מתמודדים בפועל עם השפעות בית ההורים על התא המשפחתי.

בהצלחה!