עצות טובות לחיים טובים

הרבנית אסתר לבנון

דף הבית >  מאמרים בזוגיות >  עצות טובות לחיים טובים

עצות טובות לחיים טובים
הרבנית אסתר לבנון

במהלך השנים, נשים ונערות פנו להתייעץ עמי בנושאים שונים, אימא אחת לא יודעת האם להעלות את בנה לכיתה א' או להשאיר אותו עוד שנה בגן? אחרת מתלבטת האם לעבור דירה? לאחרת יש בעיה בפרנסה או בשלום-בית, בחורה נוספת מתלבטת האם להישאר לשנה שנייה בשירות לאומי? ועוד ועוד. פגשתי פנים רבות, ולכל אחת הקושי וההתמודדות שלה. במשך השנים חיפשתי מהו המכנה המשותף שגורם לנשים לא להיות שמחות? איך אפשר לסלק את העננה מעל פניהן ולהעלות חיוך על שפתיהן?

את הקווים החורזים את המצוקות השונות אגדיר בכללים, אם נשמור על כללים אלו, יהיה בידינו כלי שיסייע להפוך מר למתוק ומה שנראה לנו רע לטוב, אבהיר את הכללים באמצעות סיפורים אותנטיים מן החיים.


חיי את הדרך ולא רק את המטרה

בנות ונשים בכל גיל מציבות לעצמן מטרה והן חותרות אל אותה מטרה לאורך שנים- לפעמים מדובר בשנים של לימודים או שנים של טיפולי הפריה, שנים של חיסכון למען מטרה מסוימת ועוד. לאחר שהצבת לעצמך מטרה מסוימת- השתדלי ליהנות גם מהתהליך ולא רק לכסוף ליום בו יושג היעד.

בחורה לומדת לתואר ראשון, היא מצפה ומחכה ליום בו התואר יוענק לה בטקס חגיגי ובינתיים היא מתאוננת ומתלוננת במשך שלוש שנות הלימוד. היא לא אוהבת את המרצה הזאת, ולא מבינה למה צריך לצאת לטיולים במהלך הלימודים ועוד כהנה וכהנה... עצתי היא – מצאי את הטוב והנעים לך בתוך התהליך עצמו. תחווי, תחיי ותיהני משנות לימודייך כסטודנטית. התהליך יכול להיות נעים אך אם נחליט ליהנות מהצעידה, מידת ההנאה תלויה בנו ובהחלטתנו, ולא בגורם חיצוני.


מקרה אחר המבטא כלל זה התרחש בביתנו, לאחר שבתנו הבכורה התארסה והמחותנים יצאו מביתנו, אמרתי לה: "היום מתחילה החתונה שלך". החתונה איננה מסתכמת בחופה ובחמש השעות בהן נרקוד באולם- החתונה כוללת את חודשי ההכנות אליה, ההערכות לקראת היום הגדול כוללת את כל השלבים שבדרך. חלק מההכנות נעימות וחלקן קצת פחות- לא תמיד נעים להסתובב במשך שעות ברחבי העיר בחיפוש אחר פריט זה או אחר לבית החדש ולבסוף לחזור הביתה בידיים ריקות. אבל האחריות שלנו היא על הדרך ולא על התוצאה, עלינו להתאמץ, ובכלל לא משנה אם מצאנו או לא מצאנו, שתינו מתכוננות ליום הגדול, אנחנו בדרך ועלינו ליהנות מהדרך. המטרה מקדשת את הדרך, והדרך מקדשת את המטרה.


חיי את ההווה ואל תתכונני רק לעתיד

אני פוגשת בנות, אימהות וסבתות, נשים בכל מצב וגיל שכל הזמן מחכות לשלב הבא, גומרת את היסודי- מחכה לגמור את האולפנה, מסיימת את האולפנה ומצפה כבר לסיים את השירות. אימהות שמחכות כבר שהילד ייגמל מהנקה, ו"מתי הוא כבר יאכל לבד?", ו"מתי יקשור בעצמו את שרוכי נעליו"? ולא אחת- אני אומרת לנשים- חיו את הרגע! תחווי את ההווה- עכשיו הילד זוחל אז תיהני מהזמן הזה, ועכשיו הוא יונק- אז תיהני להניק אותי. חיי את ההווה ואל תכספי כל הזמן רק לעתיד.

אימא התלוננה בפני שהיא ממוטטת, כבר שנה שלמה שהיא מתעוררת בלילה לטפל בתינוק שלה- היא כבר לא זוכרת איך ישנים לילה שלם... אמרתי לה שעליה ללמוד חינוך ילדים כדי שלא תצטרך לקום כל לילה, [ולילד בריא אין סיבה לקום כל לילה]- אבל כל עוד היא קמה בלילה שתהנה מכך. היא זוכה להתעורר בריאה ואיתנה כדי לטפל בבנה- איזו זכות!

מקרה נוסף בו חוויתי את חשיבות ההתמקדות בהווה הייתה כאשר בעלי ואני חיפשנו דירה לשכירות בירושלים. הגענו לדירה ובעלת הבית הציגה בפנינו את הדירה והתנצלה שוב ושוב על המרצפת השבורה, על העובש שעל הקיר ועוד ועוד. וכאשר שאלתי את בעלת הבית לאן היא עוזבת? נענתי כי היא ובעלה רכשו דירה חדשה בסמוך למקום עבודתו של האיש. אמרתי לבעלת הבית שבוודאי הם ישקיעו בביתם החדש ויטפחו את אריחיו ורצפותיו. בעלת הבית ענתה לי שגם בבית החדש אין בדעתה להשקיע, וזאת משום שהיא איננה בטוחה שזה יהיה משכן הקבע האחרון שלהם. כשיצאתי מהדירה חשבתי בליבי "מסכנים, הם לא חיים, הם רק מתכוננים לחיים...". לבסוף שכרנו את אותה הדירה, האמצעים הכלכליים שלנו היו מוגבלים ואמי שתחי' אמרה לי "את תחיי פה שנה או שנתיים אבל תחיי אותן בנעימים, טפחי את הבית, כל זמן שאת חיה בבית הזה - חיי כמו שצריך! השקיעי כמיטב יכולתך, וכשתעזבי, את מעבירה את הבית לידי יהודי אחר שהוא ייהנה מהבית". לחיות את ההווה בכל משמעויותיו, ליהנות ממנו. ליהנות מהשלבים הטכניים והרוחניים- ליהנות משלבי התפתחות הילד, לחיות את ההווה ולא רק להתכונן, החיים חולפים כחלום כדאי לתפוס אותם וליהנות מהם.

צרות שאדם עושה לעצמו

נראה לנו שצרות מגיעות אלינו מבחוץ. לפעמים אדם מגיע למצב רפואי, נפשי, משפחתי וכיוצ"ב שמסמנים שהאדם בצרה. אבל הגורם לאותה צרה הוא האדם עצמו. אתאר לכם מקרה שהגיע אל פתחנו- אדם ניגש אל בעלי, וביקש כספי צדקה כדי להאכיל את בני ביתו. בעלי נתן לו כסף וניסה לעזור לו לצאת מהמצוקה באופן סופי. נשאל האיש מה עיסוקך? וזה ענה כי הוא נגר. עד לפני זמן מה הוא עבד כשכיר בנגרייה, והוא שם לב שכל העבודות שמגיעות אל הנגרייה מופנות אליו משום מקצועיותו הרבה. החליט אותו הנגר לפתוח נגרייה בעצמו- לדאבון הלב הנגרייה שהוא פתח צברה הפסדים רבים. נגר טוב הוא היה, אך הוא לא התברך בכישורי כלכלן. המצב הגיע לכדי כך שהוא נאלץ לחזר על הפתחים ולבקש צדקה. בעלי פנה אל אותו מעבידו הקודם ובירר אם הוא זקוק לנגר? ואכן בעל הבית היה נכון להעסיק את העובד שלו לשעבר בזכות רמתו המקצועית, אך הנגר בעיקשותו החליט שהוא לא יהיה שכיר ויהי מה. הוא לא הסכים לעבוד באותה נגרייה ובני ביתו סבלו מחרפת רעב. קל לאדם להצביע כלפי מעלה ולתלות את האשמה בריבונו של עולם, אך האמת היא שהאדם מביא את הצרה על עצמו. ניסית להקים עסק עצמאי- מצוין. העסק לא מצליח- הפק לקחים, חזור להיות שכיר והתפרנס בכבוד. טוב לשאוף, לנסות ולהתקדם אבל אם לא עלה בידיך- ראה גם את הבדיעבד כלכתחילה.

ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב

נשים רבות מרגישות "קרועות", הן בעבודה וחושבות על הבית. כאשר הן בבית הן חושבות על העבודה, סובלות מייסורי מצפון ביחס לגידול הילדים. כוחות הנפש שמוקדשים לייסורי המצפון "כאילו" הופכות את האימא לטובה יותר כלפי הילדים. ציבור הנשים חושב כי ייסורי המצפון והתחושה שאני "קרועה" כביכול הופכות אותן לטובות יותר, הרי אני רוצה להיות בשני המקומות ורק לא מתאפשר לי...

"ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" הוא ביטוי שמתאים לכיסופים לארץ ישראל. בבית ובחיים עלינו לחיות בשלמות! כשאת בעבודה – כביכול אין בית. וכשאת בבית- אין עבודה! כשאימא מספרת לילדה סיפור וכל הזמן חושבת "אוי עוד לא הכנתי את השיעור למחר בבוקר... " היא מתישה את עצמה. בתהליך קבלת ההחלטות אפשרי לרשום על דף שיקולים בעד ונגד, לשבת עם בן הזוג ולקבל החלטות אך לאחר שההחלטה התקבלה- לחיות איתה בשלמות, ולהפסיק "לאכול את עצמך". ייסורי המצפון לא תורמים במאומה.

השטיחים נועדו לשמש את האדם ולא האדם שישרת את השטיחים

ככל שהשנים חולפות- יש יותר ויותר חומר בידי האדם. פעם בחתונה הגישו כריכונים והיום מגישים שלוש מנות. פעם היו לאדם זוג נעליים והיום יש סנדלים, נעליים ומגפיים בכמה צבעים. עלינו לזכור שכל הטכנולוגיה והחומר נועדו כדי לשרת את האדם ולא האדם כדי שישרת את החומר. לא צריך לרמוס את החומר אבל צריך לזכור שהחומר בא לשרת אותנו ולא אנחנו אותו.

הבעל חוזר מהעבודה ולא נכנס הביתה. מדוע הוא איננו נכנס? כי אשתו בדיוק שוטפת את הבית. עבור מי שוטפים את הבית? עבור הרצפות או עבור האנשים שגרים בבית?

זוגות נוסעים באוטו המשפחתי ולא מפסיקים לגעור בילדים שלא ילכלכו את הרכב ולא ידרכו על המושב ולא יאכלו במבה כי השטיחים ברכב מתלכלכים.... זה בלבול בין עיקר לטפל- הרכב בא לשרת את נוסעיו ולא הנוסעים את הרכב. דווקא בדורנו שהחומר הולך וגובר עלינו לשים לב שהאמצעים הכלכליים ישמחו אותנו ולא ישעבדו אותנו. כמובן שצריך לשמור על רכוש ולא להרשות לילד לקשקש על המקרר אבל לא לשכוח מי נועד לשרת את מי "השטיחים נועדו בשבילינו ולא אנחנו בשבילם".

הֵיי את

כשאת מחליטה האם את עובדת מחוץ לבית או עקרת בית, או כל החלטה אחרת אל תשתעבדי למוסכמות. אני כאובה לראות כמה אנשים לא חיים עפ"י רצונם אלא עפ"י מוסכמות חברתיות. נשים חושבות: "מה אענה כשישאלו אותי מה אני עושה? אומר שאני 'רק' עקרת בית"? כאשר אנו חיים את חיינו עפ"י מצפוננו ולא עפ"י מוסכמות העולם- טוב לנו וטוב לעולם, כי אז אנו ממלאות באמת את השליחות שלנו. קיבלתי מכתב מבחורה שרוצה ללמוד רפלקסולוגיה וכל המשפחה שלה מתנגדת- לא יהיה לך תואר, ממה תתפרנסי? טוענים בני משפחתה. השבתי לאותה בחורה- התייחסי בצורה מכובדת להורייך כפי שמגיע להם אך עם זאת היי את. מלאי את ייעודך, את משאלותייך ורצונותייך- כשתהיי את יצאו נשכרים כולם.

בכל רגע בחיים אפשר להיעצר ולבחון האם טוב לי האם אני שמחה האם אני מסוגלת לחייך? וכאשר התשובה היא כן- להודות לקב"ה, ואם התשובה היא לא- כדאי להוציא מהתרמילון את העצות שאותן תארנו ולבדוק האם אני עושה צרות לעצמי? האם אני ממלאת את ייעודי? האם אני רומסת את הדרך ומתבוננת רק על המטרה? רבות מהבעיות והקשיים מתמוססים אם שומרים על כללים אלו.


לצפייה בשיעור המלא הקליקי - כאן

עורכת השיעור: נעמה אבידן

רוצה לשמוע עוד ולהצטרף לסדרת מפגשים עם הרבנית אסתר לבנון? לחצי כאן