השיחה האישית בין ההורה לילד

כל אחד מאיתנו רוצה קשר חם, חי, פתוח ובריא עם ילדיו. אבל קשר כזה לא תמיד בא בטבעיות, לפעמים צריך לעזור לו לקרות * בדיוק בשביל זה קיימת "השיחה האישית" עם הילד - זמן שבועי שמוקדש להורה ולילד, ומתוכו שניהם שואבים חוסן, קרבה וקשר עמוק יותר.

לפניכם מאמר מפורט שמסביר כיצד לעשות זאת. מומלץ ללמוד יחד, ובעיקר – מומלץ ליישם.

בתוך מרוצת החיים, לימודים, עבודה, לידות, מילואים - אנחנו עלולים למסמס את הקשר בין בני הבית, והדיבור הופך לכלי טכני שבעזרתו אנו מתאמים, מארגנים, אומרים מה מותר ומה אסור אבל אנחנו איננו מדברים זה עם זה. לכן באה השיחה האישית. השיחה האישית היא כלי שעוזר לנו לאמץ ולמסד את הקשר בין ההורה לילד. זוהי יחידת זמן קבועה, שמוקדשת לשיחה או לפעילות של אחד ההורים עם כל ילד בנפרד.

השיחה האישית, השיחה הזוגית ומה שביניהן

רבים מאתנו כבר נחשפו לאחותה של "השיחה האישית עם הילד", הלא היא ה"שיחה הזוגית". השיחה הזוגית היא שיח קבוע וממוסד בין בני הזוג. שיחה זוגית צריכה להתקיים בקביעות, ובשונה מהשיחות הספונטניות והמזדמנות שמלוות את שטף החיים – השיחה הזוגית היא הזמן של בני הזוג לנהל שיחה רצינית על הנושאים המהותיים והמשמעותיים להם כאנשים פרטיים, כזוג וכהורים. כאשר לא ממסדים את השיחה הזוגית, מגיעים לדבר על הנושאים הכאובים והמשמעותיים, על הפערים ואי-ההסכמות – רק  בזמן משבר, כשהכול מתפוצץ. ואז, בזמן המשבר, מנסים לדבר אחד עם השני ולבנות מערכת יחסים זוגית טובה...

הפגישה הזוגית היא זמן קבוע לשיחה של בני הזוג. בשיחה הזוגית מדברים על סוגיות הליבה של הבית, נפגשים לשיחה קבועה באווירה נעימה שלא משאירה משקעים שלבסוף מורידים אותנו למצולות ים. אמנם השיחה הזוגית נראית מלאכותית, אלא שהמלאכותיות היא מפתח נפלא להגיע לטבעיות, מתחילים במלאכותי וזה מעורר את הטבעי. לא כאן המקום להרחיב בסוגיה אקוטית זו – מי שעדיין לא רכש פרק יסודי זה בהלכות בניין הבית, מוזמן לקרוא וללמוד את הנושא, ויפה שעה אחת קודם *.

השיחה האישית עם הילד היא איננה "אחותה" של השיחה הזוגית בלבד, השיחה האישית גם מהווה הכנה אליה. ילד שבאופן שיטתי וקבוע קיימו איתו שיחות אישיות מגיל צעיר, יגיע מוכן יותר לחתונה. השיחה האישית בונה תשתית נפשית ואישיותית בריאה, הילד לומד מגיל צעיר לדבר. ילד מדבר עשוי להיות נער או נערה מדבר יותר, ומגיע בשל ומוכן יותר ליצירת קשר בין-אישי ולחיי נישואין בריאים, כשהוא מוכן ל"שיחה הזוגית" בינו לבין בן/בת הזוג.

 

שלושה ערוצי תקשורת בבית: נפשית, מילולית ופיזית

בבית מתקיימת כל הזמן תקשורת. עוד לפני שהוצאנו מילה מהפה כבר ניהלנו תקשורת ערה עם בני הבית. אנחנו מעבירים מסרים נפשיים זה לזה ללא הפסקה. אימא ואבא משדרים ללא מילים ביקורת, ציפיות, אהבה, נתינת מקום, הכלה, כעס, אכזבה ועוד ועוד. לילדים יש חושים מפותחים מאוד לתשדורות נפשיות, הם קולטים ברדארים הנפשיים המחודדים שלהם מה ההורה מרגיש וחושב עוד לפני שיצאה מילה אחת לחלל האוויר. לא צריך לומר דבר. קולטים את שפת התקשורת הנפשית דרך הגבות, דרך החיוך, דרך שפת הגוף – אנחנו כל הזמן משדרים מסרים בערוץ הנפשי. מה עושה ההורה הקלאסי? מתכווץ, שלא יראו מה הוא חושב באמת! הוא לא רוצה שיקראו את נפשו. ולא כך היא, להפך. צריך להשתמש בשפת הגוף, תשדרו בשפת הגוף שדרים חיוביים. תחשבו חיובי והגוף שלכם "ידבר" חיובי, תחשבו אמון, אהבה וביטחון בילד ותשדרו את זה.

הערוץ הנפשי הוא הערוץ השקט ביותר ובעל ההשפעה הרבה ביותר. לא אמרת כלום אבל בנית עולם של יחסים. הילד מרגיש את הזרמים התת-קרקעיים בבית וקולט אותם בנפש. התשדורת הנפשית היא זו שצובעת את נפשו של הילד בצבעים העזים ביותר, את הרושם הנפשי העמוק ביותר הילד סופג מהתקשורת הנפשית.  לא צריך להכביר במילים, מספיק מבט אחד והילד הבין בדיוק מה אבא מרגיש כלפיו.

כשניגשים לשיחה האישית בגישה אמפתית, עם נכונות להקשיב, הילד ירגיש את זה עוד לפני שאמרתם שלום. אם אתם מגיעים נבוכים, מהוססים ומפחדים, דעו - הילד מרגיש.

ערוץ תקשורת נוסף הוא הערוץ הפיזי. חיבוק, נשיקה, טפיחה על השכם, קליעת צמה לילדה היא סוג תקשורת. התקשורת הפיזית מעבירה מסר נפשי, מדברים באמצעות מגע, הילד חוזר מהגן ואימא מחבקת אותו ונותנת נשיקה, היא אמרה במעשה הזה שהיא אוהבת אותו ושהיא התגעגעה אליו, היא אומרת לו שהוא רצוי ויקר ועוד אין סוף תשדורות בחיבוק אחד קטן. אלא שקשר פיזי שאין לפניו תקשורת נפשית ותקשורת מילולית הוא עקר ושקרי. הדבר נכון ליחסי איש ואשתו וליחסי הורה לילדו. התקשורת הפיזית צריכה לבוא על גבי הרובד המילולי ועל גבי הרובד הנפשי שבקשר, חיבוק שאין לו "כיסוי" הוא בעייתי. מצד שני, התקשורת הפיזית יכולה ועשויה להיות הבסיס ולחולל את הערוץ המילולי ואת הערוץ הנפשי.

ערוץ התקשורת השלישי הוא הערוץ המילולי. הדיבור דורש השקעה ומאמץ, והוא כלי העבודה המרכזי שלנו בבית. בימינו, הדיבור נדרש הרבה יותר מבעבר, כנסת ישראל שבה לארצה וחוזרת אל אלוקיה, הקרבה אל הקב"ה הולכת ומתעצמת. אנחנו מתקרבים יותר ויותר לארץ חיינו ואל ה' אלוקינו ומדברים איתו לא מהגולה, אלא פה, מקרוב, מהמקום שהוא דיבר איתנו בעבר ומדבר איתנו היום. בדורנו הדיבור הופך להיות לכלי מרכזי והמבחן שלנו הוא האם הדיבור יהיה דיבור תקשורתי, חיצוני כמו שהוא נהוג היום במדיה, או שהוא יהיה דיבור אמיתי, עמוק, פנימי ומשמעותי. בדורנו כולם מדברים ו"הכול דיבורים", מדברים ולא אומרים שום דבר שיוצר חיבור נפשי.

הערוץ המילולי הוא כלי העבודה המרכזי שלנו בבית, באמצעות הדיבור אנחנו מגשרים בין הערוץ הנפשי והערוץ הפיזי. הכוונה בדיבור איננה לשיחות חולין כגון "מה נשמע? הכנת שיעורי בית?", "אני אגיע היום מאוחר, יש ישיבה בעבודה", "היי, ביי". זוהי שיחה ספונטנית שמתקיימת מאליה ואינה דורשת מאמץ. אולם התקשורת המילולית אליה אנו מתייחסים היא תקשורת יזומה וקבועה, שיחה שמטרתה יצירת קשר.

 

מקום בלב

הפגישה האישית עם הילד היא כלי ליצירת תקשורת מילולית איכותית. הפגישה האישית נותנת בראש ובראשונה מקום לילד. עוד לפני שהחלפנו משפט אחד עם הילד, הוא מבין שיש לו את אימא או את אבא לבד. הוא מתרגל שיש לו מקום משלו, יש לו מרחב אינטימי אישי ופרטי עם ההורים.

עד מהרה האחים היקרים ישתדלו להפריע. אחד צריך עזרה דחופה בשיעורי בית, הקטן חייב שיחליפו לו בדחיפות חיתול... צריך להיות ברור מאוד: "אנחנו בשיחה אישית, לא עכשיו בבקשה". ברגע שתשמרו על המקום של ילד אחד, גם הילד השני יבין שמקום ופגישה אישית הם דבר רציני, וכשתגיע הפגישה שלו גם המקום שלו יישמר מהפרעות. דרך אגב, כשהילדים מפריעים לפגישה אישית של אחד האחים, זה סימן שגם הם רוצים קשר. תגידו: "מותק, מחר אנחנו מדברים".

מומלץ שהמקום הפיזי לשיחה יהיה מקום נעים. כדאי מאוד שיהיה כיבוד קל, קערת וופלים או  שוקו חם יכולים לחולל נפלאות לשיחה האישית. חוויה כיפית וטעימה יוצרת נעימות פשוטה שעוזרת מאוד בפיתוח השיח.  

 

אז איך עושים את זה? על מה מדברים? ומה קורה כשהילדים כבר גדולים?

כל זאת ועוד – בעזרת ה' בשבוע הבא.

 

 זה מתחיל בקטן

יש להתחיל ולקיים את השיחה האישית בגיל צעיר. הגיל המומלץ הוא שלוש וחצי-ארבע, בגיל הזה לא ננהל שיחות עומק מלב אל לב, במקום זה נשב ביחד ונרכיב פאזלים, נקשיב לסיפורים שהגננת סיפרה בגן ונשמע איך גילה שפכה חול על השמלה של צילה. ילד שמתרגל מגיל צעיר לדבר, יצליח בהמשך לנהל שיחה פתוחה ביתר קלות. המטרה שלנו בשיחה האישית היא להפוך את הדיבור לטבע ואת הערוץ המילולי לנחל איתן, ולכן נתחיל בגילאים צעירים. כמובן שהשיחה עם נערה בת 14 איננה דומה לשיחה עם ילד בן 4. עם ילד קטן השיחה האישית או הפעילות המשותפת יכולה לקחת עשר דקות-רבע שעה, הפגישה האישית עם ילדים קטנים היא איננה שיח אינטלקטואלי אלא פעילות משותפת המלווה בשאלות, בדיבוב, הילד מתרגל להיות עם אימא ואבא, מתרגל לדבר עם ההורה.

תשאלו מה ההבדל בין פגישה אישית עם ילד קטן לבין שעת סיפור? מה ההבדל בין משחקי אחר-הצהריים על השטיח לפגישה אישית? - ההבדל קריטי. בפגישה אישית פינינו זמן רק בשביל הילד, אנחנו מדברים איתו דרך הפאזלים. בשעת סיפור ההורה מספר לו, כשמשחקים אחר-הצהריים הילד משחק וההורה רגע נמצא ורגע איננו. בפגישה האישית אנחנו איתו במקום אחד, הפנאי הנפשי של ההורה הוא המשתנה שמשנה את כל התמונה.

לשיחה עם הילדים הגדולים צריך להקדיש פרק זמן דומה לזה של שיחה זוגית, לפחות שלושת רבעי שעה עד שעה. המפגש האישי מתקיים ללא כל הפרעה, והפניות הנפשית היא המכריעה, ולא פרק הזמן בו נפגשנו. ועם זאת, זה לא רציני להקדיש לשיחה אישית עם נער מתבגר רבע שעה. עם הילדים הבוגרים אפשר לדבר על נושאים עמוקים, על שאלות וקושיות, קשיים ובעיות. גם אם השיחה לא קלחה, ולא נגעתם בנושאים עמוקים, עצם קיום השיחה הוא צעד משמעותי בבניית הקשר. לנער ולנערה ואפילו לילדים בוגרים עצם המפגש המשותף עם ההורה, מחולל נפלאות והוא משמעותי מאוד עבור הילד, גם אם הילד כבר בוגר.

כל ההתחלות...

איך נתחיל להרגיל את בני הבית לשתף פעולה ב"שיחה האישית"? תתחילו בילדים הקטנים והמשיכו מהם לילדים הגדולים, כדאי להתחיל בילדים שפתוחים לדבר ומהם לעבור גם לילדים שפחות נוטים לדבר. מהקטנים נעבור לילדים בני שבע שמונה ותשע, נפנה אליהם ונגיד: "חמוד אני רוצה שמעכשיו יהיה לנו בכל שבוע זמן ביחד, זמן שרק שנינו יכולים לדבר, בלי אף ילד אחר רק שנינו, שיחה אישית".

לא יעבור הרבה זמן עד שגם הילדים הגדולים יבקשו לדבר עם אימא / אבא בארבע עיניים. לאחר זמן מה נטמיע בבית מושג חדש - "שיחה אישית". אם הילדים שואלים, נסביר בפשטות שבמרוצת השבוע אנחנו לא מצליחים לדבר והשיחה האישית היא זמן שמוקדש לנו להיות אחד עם השני. אם אין בבית ילדים קטנים, נתחיל לדבר עם הילד שהכי פתוח לשיחה, וגם אותו לא נזמין מיד לשיחה אישית, הוא לא גדל על המושג הזה ואין לו מקום בנפש להכיל שיחה אישית. את הצעד הראשון לא נתחיל בשיחה אישית רשמית, אלא נזמין את הבת להצטרף אלי לנסיעה למטולה לדודה שולה ובדרך נדבר. לדבר בנסיעה קל יותר מאשר לשבת ולדבר בשניים, במיוחד כשלא התרגלנו לכך מגיל צעיר. בשלב הבא נכתוב לה פתק "היה ממש כיף לנסוע ביחד". אחרי כמה נסיעות משותפות לסופר, לסבתא ולדודה נאמר לה "בואי נדבר בלי הנסיעות, רק אנחנו ביחד". ברגע הראשון היא תקפוץ, אבל נתחיל במנות קטנות, שיחות קצרות בנות רבע שעה. כמובן שהחבר'ה הגדולים לא ישמחו לקערת וופלים בתור כיבוד. נצא לבית קפה, נאכל ביחד פיצה. וכל הזמן נפדבק: "היה כיף", "נהניתי  לדבר איתך", נכתוב פתקים כמו מדריכים בבני עקיבא - "השיחה בינינו הייתה לי משמעותית מאוד". לאט לאט נקרא לילד בשמו וכל היציאות, הנסיעות, והשיחות יזכו להיקרא בישראל "פגישה אישית".

אין מה להתבייש בשם "פגישה אישית", השם מגדיר ונותן מקום קבוע למפגש. התהליך עם הילדים הבוגרים ארוך יותר מכיוון שהם לא חוו את השיחה האישית כחלק אינטגראלי מהקשר שלהם עם ההורים, אבל לאחר שלבי הביניים, גם עם המתבגרים נצליח להשריש את השיחה האישית.

אין מצווה להתחיל לדבר דווקא על הנושאים הכי מורכבים והכי מסובכים. נכון וצריך להתחיל בצעדים בטוחים, לבחור את הילד שיהיה הכי נוח לנהל איתו שיחה אישית, ולא להיכנס לסוגיות שעלולות לגרום לפיצוצים. נחווה הצלחות בשיחות נטולות מוקשים ומהן נוכל לטפס סנטימטר אחר סנטימטר למעלה.

לאחר  שהכנסנו לשגרת הבית את השיחות האישיות, אין לבטל אותן. הקשר שנוצר משמעותי מאוד עבור הילדים, והם ייפגעו אם תבטלו את השיחות. לכן, אם החלטתם להשקיע בשיחות האישיות עם ילדכם, דעו שזהו פרויקט שדורש השקעה והתמדה לאורך שנים. אם קיימתם כמה פגישות ואז הפסקתם, במקום לבנות את הילדים, פגעתם בהם.

 

על מה נדבר?

נושא השיחה נקבע על ידי הילד, שואלים אותו: "על מה אתה רוצה לדבר?" בזו הלשון. לעיתים הילד לא יידע על מה הוא רוצה לדבר וצריך לעזור לו, צריך לדובב את הילד ולשאול אותו: "אולי אתה רוצה לדבר על מה שהיה בגן? אולי את רוצה לדבר על חוג קרמיקה?" הציעו שתיים-שלוש אפשרויות לשיחה, לא יותר. אם גם העלאת האפשרויות לא מועילה, קחו את הילד למכולת ובדרך דברו שיחה ספונטנית, מהשיחה הזו ניתן להעלות נקודות שנדבר עליהן בשיחה האישית.

חשוב לא לנצל את הילד שאיננו יודע על איזה נושא לדבר ולהעלות את הנושאים הדחופים לך ("איך תדאג שהחדר שלך לא יראה כמו אחרי סופת טורנדו?", למשל...). כשיש להורה הזדמנות הוא רואה לעצמו חובה מוסרית להעלות נושאים שמטרידים אותו. בל נשכח זו השיחה האישית של הילד – תנו לו להעלות נושאים שהוא רוצה לדבר עליהם.

אחרי תקופת הסתגלות לשיחות האישיות, קל יותר לילדים להעלות נושאים לשיחה, הם יודעים שיש להם את המקום והזמן הזה והם מנקזים לשיחה הזו דברים משמעותיים עבורם.

ככל שהילדים בוגרים יותר, ניתן להפיק מהשיחה האישית בירור של סוגיות. אתם מעלים אי הסכמות ומנסים לברר אותן ולצאת עם תובנות.

 

על מה לא נדבר?

שיחה אישית היא לא הזמן לתוכחות מוסר, אלא זהו זמן המיועד לבניית קשר. הפגישה האישית היא ההזדמנות ליצירת קשר באמצעות דיבור, זהו הזמן בו אנו מטפחים את הדו-שיח בינינו ואת יכולת הביטוי המילולית של הילד. אנחנו מתפתים לומר לילד את כל ההדרכות, התובנות והעצות הטובות שיש לנו, הרי יש הזדמנות לדבר, אז למה לא לנזוף קצת?... – זאת טעות. השיחה האישית איננה מיועדת לתוכחות ולהסברת קווים חינוכיים. בשיחה אישית לא מדברים על ההפרעות בכיתה או על הפיגור במתמטיקה. שיחות על הבעיות בלימודים במתמטיקה הם לא חלק מהפגישה האישית, אפשר לצאת עם הילד לסיבוב קצר ולדבר איתו על שיעורי הבית שהוא לא הכין מתחילת השנה.

 אם נדבר עם הילד על הבעיות שלו בלימודים וההפרעות שלו בהפסקות, נפסיד פעמיים: הפסד ראשון הוא בכך שעד מהרה הילד יבין שהשיחה האישית היא מלכודת, נפגשים, שותים מיץ, אוכלים וופלים ומקבלים נזיפה. הילד יצביע ברגליים ויאמר "לא מדבשך ולא מעוקצך", וכך איבדנו את הפגישות האישיות עם הילד. הפסד שני, חמור מזה, הוא שהילד מבין שמדברים איתו רק כשהוא עושה בעיות. מסקנה - כדאי להפריע, כך ידברו איתי. הפגישה האישית לא מתנהלת באווירה חינוכית-ביקורתית, זהו זמן לקשר אישי, לדו-שיח.

ובנוסף, הילד אמנם קובע את נושא השיחה אבל הילד לא הופך בזה ל"מוכיח בשער" של ההורה, אימא נשארת אימא ואבא נשאר אבא, הסמכות הייתה ונשארה בידי ההורים. שיחה אישית שהופכת לקיטור מתמשך על ההורים והבית היא שיחה שירדה מהפסים... וגם מצדכם, אל תלחמו בילד. תנו לו כתף, אפשרו לו להישען. הילד משתוקק למצוא מישהו להתרפק ולהישען עליו אל תיגררו אחריו למאבקי כוח.  

ילדים אוהבים מאוד לדבר באריכות על המריבות שלהם עם האחות הקטנה/ האח הגדול "הוא כל הזמן מציק לי", "היא לקחה לי". המריבות בין הילדים הן סוג של שעשוע עבורם, הם רבים עד כלות הנפש ואחרי שלוש דקות חופרים ביחד בור בחול. ויושבת לה האם העברייה אובדת עצות מול בנה המרצה לה באריכות את כל המריבות להן היה שותף בשבוע האחרון. הילדים לא מצפים ממכם לפתרונות, אתם לא נדרשים לשבת על כיסא הדיין ולהביא שלום לעולם. תנו כיוונים, תנו מגמות, נווטו ואל תנסו למצוא פתרון לשרשרת המריבות. אפשר בהחלט לעצור ולהגיד "הבנתי, נעשה סיכום ביניים ונמשיך בשבוע הבא", לא צריך לפתור כל דבר מיד.

 

איך נקשיב?

מרכיב מרכזי בשיחה האישית היא ההקשבה, הקשבה למילים והקשבה בין השורות. יותר ממה שהילד אומר בשורות הוא מדבר בין השורות, וצריך להתרגל ולהתאמן לשמוע מה הוא אומר בין השורות. ככל שהילד צעיר יותר קל יותר לקרוא את שהוא אומר בין השורות, ככל שהילד גדל הוא לומד לטשטש עקבות ולהסתיר את המסרים הבלתי מילוליים שלו.

נקשיב היטב למה שנאמר בין השורות ונשאל: "הבנתי שאת אומרת כך וכך..", "אני מבין שאתה מרגיש כך וכך..." על ההורה לשאול שאלות הבנה, לא התרסה, לא התקפה, ילד שמתקיפים אותו - תוקף בחזרה. שאלו הרבה שאלות הבנה: "האם התכוונת שכך וכך..? הבנתי נכון ש...?" , אתם יודעים איזה נחת יש לילד ששומעים אותו בין השורות? כהורים עלינו להקשיב בצורה פעילה לילד, טובה הקשבה אחת לילד ממאה תוכחות בשער. ההקשבה הפעילה מובילה אותנו אל אחד התוצרים המשמעותיים של השיחה האישית והיא הבנת מקומו של הילד. כאנשים אינטלקטואלים אנחנו מחפשים תוצאות, תובנות, הכרזות, ונראה לנו שהערוץ המילולי הוא השחקן המרכזי בנפש. אך כאמור ערוץ התקשורת הנפשית הוא הערוץ המשמעותי בנפש ולכן עלינו לשאוף להבין היכן הילד נמצא, מה מקומו הנפשי, האם הבנתי את הילד שלי יותר? אילו תהליכים הוא עובר? מה הוא מרגיש? כאשר ילד חש שמנסים להבין אותו ולא לנאום לו נאומים חוצבי להבות, הוא יעקוץ פחות ויהיה פתוח יותר לקשר.

 

משולש עם שתי צלעות

בשיחה האישית משתתף אחד ההורים וילד אחד בלבד. חשוב מאוד שלא ניפגש עם עצמנו, יש הורים שיושבים עם הילד אבל מדברים עם עצמם... חשוב לנהל דו-שיח. להקשיב ולדבר עם הילד. אין צורך ששני ההורים ישתתפו בשיחה, אבל חייב להיות עדכון בין ההורים. הילד צריך ללמוד שאבא ואימא הם אחד. מה שהוא אמר לאבא הוא אמר ממילא גם לאימא, ומה שהוא אמר לאימא הוא אמר ממילא גם לאבא. זה השדה שבו הילדים לומדים באופן הטבעי בצורה הקלה ביותר שאבא ואימא הם חטיבה אחת. אימא ממשיכה את השיחה של אבא ואבא ממשיך את השיחה של אימא. כמובן שנדרשת תקשורת ועבודת תיאום וחשיבה משותפת של ההורים, השיחות האישיות עם הילדים הן משימה זוגית שדורשת מההורים שיתוף פעולה. אם עולות מתוך השיחות האישיות סוגיות שאתם חלוקים עליהן מבחינה חינוכיות, קחו את הנושא, הגדירו אותו, העתיקו אותו לשיחה הזוגית ודברו עליו בפגישה הזוגית שלכם. לגיטימי מפעם לפעם לעסוק בנושאים או במחלוקות שהתגלעו מתוך השיחות האישיות עם הילדים בזמן הפגישה הזוגית. אמנם לא נעסוק כל הזמן בילדים, כי בכך אנחנו בורחים מאי-ההסכמות שלנו, אבל מפעם לפעם בהחלט שניתן.

מדי פעם מומלץ ללכת יחד, ההורים, לבית קפה טוב וממש לעבור ילד ילד. כמו מורה בכיתה ולעדכן אחד את השני מה עלה בשיחה האישית עם זה ומה עם זאת. צריך לתעד ולרשום לעצמכם נקודות מתוך השיחות האישיות וכמובן לדאוג שהפנקס הזה לא מתרוצץ בכל רחבי הבית, חובת הסודיות בהחלט מחייבת אותנו כזוג לשמור על השיחות האישיות בינינו לבין הילד בלבד. תרימו גבה ותשאלו "מה זה פה, בית ספר?", שיחות אישיות, יומנים, אספות הורים... יש לנו מחשבה מוטעית שטוענת שבבית הכול מתנהל בזרימה טבעית, מאליו. אבל בחיים, שום דבר חשוב אנחנו לא משאירים ליד המקרה, אז למה נשאיר את התקשורת הביתית שלנו מופקרת? כל מה שיודעים לעשות בשדות החינוך, צריך להיות מיושם בבית. שבו בבית קפה ועברו ילד ילד, מה צריך שרגא? אולי נשנה גישה? אולי מירה'לה צריכה טיפול מקצועי? וכו'. התוצרים המעשיים של השיחות האישיות שקיימתם עם הילדים הופכים להיות משמעותיים לכם כזוג, אתם מגיעים להחלטות חינוכיות מעשיות כתוצאה מהשילוב של שיחות אישיות הנידונות בשיחה זוגית.

 

אין בעולם אהבה כמו אהבה של אימא

השיחה האישית נותנת לילד מרחב אינטימי עם ההורה, מרחב אישי, מקום. ילד צריך מרחב פיזי קטן, די לו במגרה אישית, אבל הוא חייב מקום בנפש ההורה. כאשר יש לילד זמן אישי עם ההורה, הוא מרגיש שיש לו מקום נפשי, ילד ללא מקום בנפש ההורה הוא ילד מטולטל, ילד שיצמח למבוגר שמפתח קשרים חיצוניים עם הסביבה. אם אימא ואבא לא נתנו לו מקום בנפשם,  גם הוא לא ידע כיצד לתת מקום בנפשו לאחר. ילד כזה יגדל לבחור שנפגש ולא מצליח להתקדם בקשר, כל הקשרים חיצוניים, שטחיים. הוא עובד ולומד והכול בסדר מבחוץ אבל מבפנים הוא מטולטל. עיקר ההשפעה על המצב הנפשי של הילד נגזרת ממקומו בנפש אמו. דווקא האימא שהייתה המקום הפיזי בו העובר גדל היא זו שצריכה לתת לילד מקום בנפשה, ילד שאימא לא נתנה לו מקום בנפשה נמצא בסכנת נפשות, הוא עושה אלף ואחד דברים והוא לא הוא. שיחה אישית עם אימא היא יצירת מקום בנפש, חשוב לתת את המקום בנפש מתוך סבלנות ורצון, אם אין לך כוח, את עייפה ועצבנית – ייטב אם תדחי את הפגישה למועד אחר. המרחב האינטימי של הילד/ה עם האימא הוא הכרחי לצמיחה בריאה והמקום שאת מקדישה לילד בנפש צריך להיות מקום טוב ונינוח.

 

שיחות אישיות עם ילדים בוגרים

נדמה לנו שקשה יותר לשוחח עם ילדים בוגרים, אבל האמת היא שהם זקוקים מאוד לשיח. הילדים הבוגרים עוברים תהליכים ומדברים בינם לבין עצמם ובתוך תוכם ללא הרף. הבנים רוצים למצוא אוזן קשבת לא פחות מהבנות, הם מחפשים בקדחתנות מישהו לשוחח עמו. המתבגרים רוצים מאוד לדבר, אנחנו כהורים צריכים ללמוד איך להגיע אליהם.

גם בנים קשוחים שמשרתים ביחידות סודיות או תלמידי חכמים שלומדים מבוקר ועד ליל ואין להם זמן לשום דבר - רוצים לדבר. ואם התחלנו לקיים שיחות אישיות בגיל צעיר, הדיבור הפך להם לטבע שני והם רק מחכים להזדמנות לשוחח על כוס קפה. השיחה עם ילדים בוגרים צריכה להיות עמוקה יותר, משמעותית יותר, נוגעת יותר בדברים שבנפש, שיחה הנותנת מקום לבירורי הנפש. המצב הטבעי הוא שהכתובת המרכזית אליה פונה הילד הבוגר בהתלבטויותיו ובמחשבותיו הם הוריו. וכדי להגיע לשיח עמוק משמעותי וכן עם הילדים הבוגרים - עלינו להתחיל בהרכבת פאזלים עם הילד בגיל שלוש וחצי.

אז... פתחו יומן והכניסו אליו את השיחות האישיות השבוע.

בהצלחה!