"עד לא מזמן הייתי החברה הטובה ביותר של בתי, שותפה לשמחות, לאכזבות, לתסכולים, ועכשיו היא מרבה לדבר עם 'חברות טלפוניות', ומנמיכה את קולה כשאני בסביבה", "הבן שלי לא רוצה שנתערב לו בחיים, ומנדב מעט מאוד מידע על המחשבות שלו, על צמתים של התלבטות. הוא מעדיף להתנהל עצמאית, ואני מרגיש ממודר".
כשזה קרה בגיל ההתבגרות ייחסנו זאת לגיל הסוער. אבל עכשיו, כשהם בוגרים וחוזרים הביתה מהישיבה, מהצבא, מהלימודים – ציפינו לאיזון, לקבלה מחודשת של מקומנו כהורים, לרוגע ובטחון במערכת היחסים. מתברר שאמנם שינינו פאזה, אבל זה לא נראה כמו שציפינו. רצינו שיתוף, התייעצות, הישענות על ניסיוננו הבוגר, קבלת התובנות שלנובניהול עצמי, אישי, מקצועי וכלכלי, ואילו הם מעדיפים להיוועץ בחבריהם וללמוד מניסיונה של 'קבוצת השווים' בני גילם, או אפילו לטעות, ובלבד שיוכלו לראות עצמם עצמאים ובוחרים.
הבנים שלנו, הבנות שלנו, נהיו גדולים. הסדר הטוב וההרגלים שאפיינו את היחסים שלנו איתם עוברים שינוי עד טלטלה. וזה פגש אותנו לא מוכנים. אני נזכרת באם צעירה שחשה צביטה של היפרדות כשבנה היילוד הרים לראשונה את ראשו, אולם נראה ש'חבל הטבור' האימהי נחתך יותר מפעם אחת. היו מי שחשו את החיתוך בגיל ההתבגרות, יש מי שחשה אותו ביציאה לשירות או ללימודים הרחק מהבית, ויש מי שחווה אותו בנישואין, או במעבר לדירת שותפים. גם אם זה כואב, אלו הם כאבי גדילה. ילדינו הגדולים לא נמצאים בשלב של "מרד הנעורים", שהיה מכוון להיפרדות מההורים באמצעות ההתנגדות למקובל בבית. הפעם הם במקום חיובי של בנין עולמם העצמי מתוכם. לצורך ביצוע המהלך הם צריכיםלתפוס קצת מרחק, לקבל פרספקטיבה, לראות את העולם שגידלנו אותם בו ביחס לאפשרויות אחרות של תפיסות חיים, ולהרגיש שהם מתקדמים מכוח הבחירה ולא מכוח ההרגל.
מה המקום שלנו בתהליך?
קבלה – לדעת שזו דרכו של עולם, שילדים מתרחקים מהוריהם פיזית או מנטלית, ויוצרים להם אורח חיים משלהם. להיזכר איך זה היה אצלנו ביחס להורינו, וגם אם מערכת היחסים שלנו הייתה שונה – זה לא מחייב את ילדינו.
כבוד – לעולמם כבוגרים, הכרה בהיותם אנשים חופשיים, מתן מרחב לעולמם ולבחירות שלהם.
בטחון עצמי – המרחק של ילדינו, פיזי או רגשי, לא נובע בהכרח מכך שחדלו לאהוב אותנו או להיות קשורים לביתנו, אלא מהצורך שלהם במרחב פתוח. אם נמתין שם בסבלנות ובאהבה, הם יצמצמו אותו עם הזמן.
ייחודיות – לא להשוות את הצלחות הבן או הבת לאחיהם, לילדי השכנים, לבת דודה (האם כבר סיימו תואר, כמה זמן זה לקח וכדומה). זה לא היה נכון לעשות כשהם היו קטנים, זה גם לא נכון עכשיו, ואפילו לא במחשבות.
ליווי – אפשר ורצוי לומר לבננו או בתנו את דעתנו בסוגיות שנוגעות אליהן. נאמר זאת כעצה, כמתנה שישתמשו בה כרצונם. אין מקום להיפגע אם הם לא קיבלו את דעתנו.
קשר – לא לצפות ולבדוק אם, מתי וכמה התקשרו. אפשר להתקשר אליהם, בתכיפות סבירה (לכל ילד הרמה הסבירה שלו), ואפשר גם לבקש שיתקשרו – בתכיפות סבירה. לא להיפגע אם הם מגיעים פחות הביתה – לעתים, כשחבריהם לא נמצאים, לא נוח להם להגיע ולחוש את ה'לבד'. לשמוח כשהם מגיעים, אבל לא "לשבת על המצפון" כשזה לא קורה.
עניין – לגלות עניין אמיתי בתחומי עיסוקיהם, לבקר אותם במקום עבודתם או בדירתם ("אני במקרה בסביבה, נוח לך שאקפוץ לכמה דקות?"). חשובה להם ההכרה בעולמם, במקומם, וגם אנחנו מרוויחים מהמפגש איתם במרחב שלהם. להציע בילוי משותף שמתאים לשני הצדדים (חברותא, הצגה, קניות, טיול – כל אחד כעניינו).
רגישות – לשים לב מה מתקבל טוב, ומה נדחה על הסף. לאחר שהם יודעים את עמדותינו, אין עניין להמשיך ולדבר על כך. נשאיר להם לבחור מתי לקחת את דברינו ולהשתמש בהם.
אמון – שהם ימצאו את דרכם, יצליחו במעשיהם, וידעו תמיד שיש להם גב תומך מאחוריהם, אנחנו שם בשבילם.
מערכת יחסים שאלו הם יסודותיה עשויה לעמוד באתגרים השונים, ולמצוא את איזונה המחודש גם אם הוא הופר לתקופה מסוימת. המשפחה הופכת למשפחה של בוגרים, מוערכים ומעריכים, מוקירים ומכבדים.
שיעורה של היועצת חיה מאיר – "ליווי הילדים לקראת הנישואין" – יתקיים בכנס בנין שלם בקצרין, כ"ה חשוון תשע"ח (14.11).
מכירת כרטיסים בהרשמה מוקדמת – 50 ₪ בלבד! לפרטים והרשמה לחצו כאן