כתר ושרביט ההורות

בפגישותיי עם אימהות בגילאים שונים, אחת התופעות המצויה היא העמדת סימן שאלה על הזכות של ההורים לחנך את ילדיהם. אימא אחת אמרה לי שהיא רוצה להאריך את שהותו של בנה במעון עד לשעה ארבע ונימקה: "אני לא אימא טובה, ועדיף שאני לא אקלקל" – העולם המודרני שולל יותר ויותר מההורים את הזכות והסמכות להיות ההורים, ומעביר את אותה הסמכות לאנשי מקצוע. למרפא בדיבור, לפסיכולוגית, מרפאה בתנועה ועוד ועוד.
חשוב ביותר שתרגישו שיש לכם סמכות, זכות וחובה לחנך את ילדכם! אין מי שמוכשר יותר מההורים לחנך את ילדיהם. ה' העביר את הנשמה הזו דרכיכם, ונתן לכם את היכולת, את החובה והזכות לחנך את אותה נשמה.
אימא פנתה אלי וסיפרה לי על בתה בת החמש-עשרה שהתחצפה אליה, שאלתי: "מה ענית לה?" והיא אמרה: "לא עניתי" –"למה לא ענית לה?" והאם נימקה: "מי אני שאגיד לה מה לעשות?" בזעקת כאב אמרתי – "מה זאת אומרת מי אני שאגיד לה מה לעשות? זה תפקידך להגיד לילדה מה לעשות!". אינני שוללת קבלת עזרה מאנשי מקצוע, אך צריך להבין שבראש ובראשונה המחנכים של הילד הם הוריו. ורק על גבי ההורים וכתוספת להם באים כל אנשי המקצוע האחרים. כל זוג הורים שזה עתה נולד להם ילדם הראשון, מקבלים את כתר ושרביט ההורות, יש לאבא ולאימא את הסמכות והחובה לחנך. ואם ההורים יפנימו את חובתם זו – דיינו.

ההורים עומדים בראש הפירמידה הביתית, הם בעלי הסמכות והם אלו שמנהיגים את הבית, בבסיס הפירמידה עומדים הילדים. ההורים אינם עומדים בראש מתוך עמדת התנשאות או עליונות על הילדים, מעמדם של ההורים בראש הפירמידה אינה מעידה על כך שההורים "שווים יותר", אלא על כך שלהורים יש תפקיד שונה. הורים וילדים שונים זה מזה, הורים וילדים אינם חברים טובים. ילד זקוק בעומק נשמתו להירארכיה הזאת, הוא איננו מבקש הורה-חבר, לו הוא יוכל לקרוא בשם. ההלכה אוסרת על ילדים לקרא להוריהם בשמם הפרטי, זוהי הלכה שמלמדת אותנו על מהות היחסים בין הורה לילד. להורים ולילדים יש תפקידים שונים ומעמד שונה בבית. מותר לאימא להישאר ערה עד מאוחר ולילד אסור. מותר לאבא לחזור הביתה בשעה מאוחרת ולילדה אסור. לא נאמר: "איך אאסור על הבת שלי לראות תוכנית טלוויזיה שאני צופה בה בקביעות?" – הזכויות והחובות של האימא שונות משל הילדים. בהחלט מותר להורים דברים שאסור לילדים.
במהלך השיעורים נלמד שמונה כללים המהווים בעיניי את התשתית הרעיונית והמעשית לחינוך.
הכלל הראשון: יש להעביר לילדים מסרים ברורים.
פעמים רבות מאוד אנחנו רוצים לומר א' ואנחנו אומרים ב' . לדוגמה: ילד יושב על כיסא האוכל הגבוה ואוכל, הוא סיים ומתחיל לזרוק את האוכל. האימא נוזפת ואומרת "לא זורקים אוכל" ואם האימא עייפה או עצבנית היא גם צועקת, והילד מתחיל להתייפח... ואז האימא נותנת לו חיבוק גדול ונשיקה ואומרת "לא נורא מיד נאסוף את כל השאריות". הילד איננו יודע האם לזרוק אוכל הוא מעשה השייך לטוב או לרע? בהתחלה אימא כעסה אבל אחר כך היא חיבקה. אם אנחנו גוערות ואחר כך מחבקות, אנחנו מבלבלות את הילד.
האם מותר לילדים לדבר בחוצפה כלפי מבוגרים? לכאורה אסור, אך איזה מסר מקבלת ילדה שהוריה מחייכים ומספרים בגאווה לסבא וסבתא "איזו לשון חדה יש לקטנטונת..." כולם משדרים לילדה שהיא באמת שנונה ומיוחדת ועם זאת אוסרים על הילדה להתחצף. ההורים לא החליטו מהי עמדתם בצורה ברורה ועל כן הילדה מקבלת מסרים הפוכים שמבלבלים אותה.
הגיעה אלי אם צעירה ובתה בת השנה לייעוץ. האם ישבה ובתה התרפקה על זרועותיה, כעבור כמה דקות הילדה מצאה את התיק שלי שהיה מונח בסמוך והתחילה להוציא ממנו את היומן, פנקס צ'קים, הארנק ועוד. המשכתי את השיחה כאילו לא מתרחש בחדר דבר. האם ליטפה את בתה ואמרה לה בחיוך: "מתוקה שלי לא מוציאים דברים מהתיק". והילדה בשלה- מוציאה עכשיו מהתיק את נרתיק המשקפיים והאם מלטפת את הילדה ומרחיקה ממנה את המשקפיים. . האם חייכה בהתנצלות ואמרה לבתה בחיוך: "חמודונת תראי יש משחקים על הרצפה, אולי תלכי לשחק?" וכל מילה ומילה מלווה בליטופים ובמאור פנים.
הילדה העדיפה לשבת על ברכי אימא על פני הצעצועים שהיו בחדר והמשיכה "לעשות נזקים" ובכל פעם האם הרחיקה מהילדה את החפצים ה"בעייתיים".
האם הילדה הקטנה הזו יודעת שלא נוגעים בדברים שלא שייכים לה?
האם מצידה בטוחה שהיא אם למופת, היא לא איבדה את הסבלנות והפגינה אהבה אין סופית כלפי הפעוטה. הילדה קיבלה ליטופים וחיבוקים ללא הרף.
האם הילדונת הזו קיבלה מסר של מותר ואסור? של טוב ורע? בהחלט לא!
ייתכן שהאם העבירה לבתה את המסר ההפוך לחלוטין. בכל פעם שהילדה הוציאה חפצים היא קיבלה חיזוק חיובי, אמה חיבקה וליטפה אותה. שוב ושוב האם הרחיקה את ידה של בתה מהשולחן, האם עשתה הכול חוץ מאשר להעביר מסר ברור וחד משמעי.
אם כן מה האם הייתה צריכה לעשות? במקום להרחיק שוב ושוב את בתה מכל החפצים שהוצאו מהתיק, היה על האם לומר לבתה בפשטות: "אנחנו לא נוגעים בחפצים שאינם שלנו" אמנם הילדה עדיין לא למדה לדבר, אך אלו הם הדברים שהפעוטה הייתה צריכה לשמוע.
לומר באהבה ובחום: "אנחנו לא נוגעים, כי זה לא שלנו" נקודה. בצורה מאוד מאוד ברורה וחדה. הילד צריך לקבל מושג ברור לגבי מה טוב ומה רע.

דוגמה נוספת מעולמם של ילדים מתבגרים: מתבגרת יצאה מביתה שבאחת ההתיישבויות ביהודה ושומרון, לא ענתה לטלפון ונעלמה... לאחר כמה שעות ההורים הודיעו למשטרה על היעדרותה, וכמובן שלא עצמו עין. ובסביבות שלוש לפנות בוקר, הנערה התקשרה ואמרה שהיא בצומת הזאת והזאת וביקשה מהוריה שיבואו לקחת אותה – ההורים יצאו בשמחה להביא את בתם הביתה, נשיקות חיבוקים והקלה גדולה. כעבור כמה שבועות הנערה עשתה זאת שוב... במקרה כזה בו הנערה חצתה גבול אדום שאין לחצותו, יש לבוא לאסוף אותה מהצומת, לשים לה יד על הכתף כדי להראות לה שאנחנו אוהבים אותה ואחרי זה לתת לה סטירה הגונה. זאת לא סטירה מתוך כעס אלא סימון קו אדום – מעשה כזה לא ייעשה. במקרי קיצון כאלה, לא נכון לפתוח בנאומים חוצבי להבות אלא להבהיר את חומרת המעשה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
כאשר לא מדובר על חציית גבול אדום, המסר לנער או נערה מתבגרים צריך להיות ברור ולעיתים גם מנומק, חשוב להבהיר למתבגר את מערכת הערכים שעומדת בבסיס החלטותינו כהורים. עלינו כהורים להעביר למתבגר מסרים ברורים המבטאים את השקפת עולמנו בצורה ברורה ומובנת המתקבלת על דעתו.