עת להינשא ועת להרות, עת לגדל ועת לחנך...
אישה עוברת בחייה תקופות שונות ומצבים שונים. מבחורה-רווקה לאישה נשואה, מאישה נשואה היא הופכת לאימא לתינוקות, ובהמשך היא הופכת לאימא למתבגרים ובהמשך בע"ה לסבתא... בכל שלב יש תפקידים אחרים ואחריות מסוג שונה. חלקנו שמחות בשינויים העוברים עלינו, וחלקנו אינן שלמות לגמרי עם השלב בו הן נמצאות, ומתמודדות איתו מתוך קושי. אנו שואפות להתלכד עם השלב בו אנו נמצאות, לשמוח בו, למצות ולגדול מכל שלב בחיינו.
כאשר אישה מתחתנת המהות שלה משתנה. השינוי איננו רק טכני, דבר המתבטא בקניות לכבוד שבת ובמגורים בבית משלה. המהות האישיותית של בני הזוג משתנה. בחורה שנכנסה מתחת החופה, איננה אותה הבחורה שיצאה מתחת החופה. רק במהלך החופה בני הזוג נקראים "אדם". רק בטקס הנישואים אנו מברכים "יוצר האדם" – השם "אדם" לו זוכה הכלה ולו זוכה החתן מבטאים את המהות החדשה שנולדה בקרבם. לאחר שהילדים נולדים, בני הזוג הופכים להיקרא אבא ואימא. גם במקרה זה, שינוי השם איננו שינוי חיצוני- אלא שינוי מהותי.
כדי לסבר את האוזן אספר לכן סיפור אמיתי:
סיפרה לי אישה צעירה שב"ה התחתנה ומיד אחר-כך ילדה שני קטנטנים צפופים:"תראי, אני כל היום חולמת על הטיול שבעלי ואני עשינו מיד אחרי החתונה. נסענו לשבוע, טיילנו ועשינו כל מה שאנחנו רוצים. היינו משוחררים ולא היינו צריכים לדאוג לאף אחד. אני החלטתי לחדש את ימינו כקדם; השארנו את שני הילדים בידיהם המסורות של הסבא והסבתא, ונסענו לשבוע טיול לבד. כמו שהיה פעם..." כאשר הם חזרו מהטיול שאלתי: "איזה יופי שנסעתם, איך היה?" והיא אמרה: "תקשיבי, זה לא היה אותו הדבר. הילדים היו איתנו"; "מה זאת אומרת? הרי השארתם אותם" שאלתי, אז היא אמרה לי: "לא. זה לא יעזור. הם בתוך הלב שלנו. אנחנו לא יכולים להיפרד מהם. כל ערב הרגשתי צורך להתקשר לשאול מה שלום הקטנה, האם היא בכתה? האם הילד מחפש אותנו? הם ישנו ואכלו? הם הלכו לגן?הם בתוך הלב שלנו ולא יכולנו להיפרד מהם ולהיות שוב לזוג צעיר, גם אם היינו טסים לחו"ל. הם היו מתלווים אלינו".
אי אפשר באמת להיפרד מהילדים, כך אי אפשר לחזור אחורנית ולחזור להיות רווקה. אנחנו יכולות לפתח אשליה שטוענת:"אני מסוגלת להיות עצמאית, אני לא חייבת אותו. אני יכולה להסתדר טוב מבחינה כלכלית, גם לפני כן הייתי עצמאית והייתי בסדר גמור, לא היה חסר לי
שום דבר. הסתדרתי טוב גם לפני החתונה". אבל בנינו לבין עצמנו, אנחנו יודעות שהקשר הזוגי מחזק אותנו, על אף העצמאות המעשית והטכנית ועל אף כל אשליית המלאות שהחברה יוצרת- איננו רוצות לחזור ולהיות רווקות משוחררות. אחרי שכבר חווינו את הדגם הזוגי שיצר בנו מהות חיים אחרת. אחרי ששמנו כבר נקרא "אדם"- השתנינו לבלי שוב. אנו עולות בשלבי הסולם, נפתחות בנו איכותיות חדשות שלא היו בנו לפני הנישואין. המציאות בכללה נמצאת בתהליך של תשובה ושיפור, ובכללה אנחנו- עולות משלב לשלב. בזכות האתגרים שנדבך החדש מציב בפנינו- אנחנו יכולות לעלות ולהתעלות משלב לשלב. לפעמים אנחנו רוצות שיהיו תחומים שהזוגיות לא תיגע בהם. לרצות להיות נשואה אבל גם קצת רווקה. ואחרי שהמשפחה גדלה, לפעמים אנחנו מתגעגעות לתקופה שהיו לנו שני ילדים קטנטנים בבית שנכנסו לישון מוקדם בערב, והיה לנו זמן איכות זוגי ללא הפרעות. געגועים למציאות שחלפה.
כדי להצליח להיות נטועות בכל מכלול האישיות שלנו בתוך השלב בו אנו נמצאות, לשמוח בשלב ולהרגיש שהוא טוב משמח ומאיר- עלינו להבין את המהות השינויים שאנחנו עוברות, ולהתחבר למה שהקב"ה רוצה מאיתנו באמת.
תינוק למשל...
תינוק בן חצי שנה מנסה להתנועע, הוא לומד לזחול. יש בו איזה שהוא דחף פנימי שמניע אותו להתקדמות. בהמשך הוא ירצה ללמוד לעמוד, ללכת, לרוץ. מישהו לימד את התינוק לזחול? מישהו אמר לו: "תקשיב, בפסיכולוגיה ההתפתחותית כתוב שכך צריך?" ברור לתינוק ברמה הלא-מודעת שהקומה החדשה של עמידה או ריצה, דורשת אנרגיות חדשות, התינוק תובע מעצמו להשקיע מאמץ. ולא די בכך שהתינוק מתאמץ- הוא גם מוכן להסתכן. מדרגת החיים החדשה גבוהה יותר, ודורשת היכרות עם מציאות אחרת שתובעת לקחת סיכונים. אנחנו, כאנשים בוגרים מתייחסים למעידות שלו, לחבטות שהוא עלול לקבל מדי פעם כחלק מהתהליך הגדילה הטבעי. אף אחד מאיתנו לא אומרת לתינוק : "אני מאוד רוצה לגונן עליך ילדי הקט, ולכן חמודי, אל תלמד לזחול, אל תלמד לעמוד, אתה עלול להיפגע". כולנו מבינים שהשינוי, המאמץ שנדרש ממנו, המעידות והנפילות הם חלק מהתהליך.
תהליך הגדילה של התינוק דומה לתהליך שאנו עוברות משלב אחד למשנהו בחיים. כשאנחנו נישאות, יולדות, מגדלות ילדים וכו' איננו נוטות להתייחס בסלחנות למעידות של עצמנו ולחבטות שאנו מקבלות מפעם לפעם. לפעמים הקושי שבמעבר משלב לשלב, יוצר בנו איזה שהוא סימן שאלה פנימי על נחיצות השלב הבא: האם באמת הייתי צריכה להתחתן? האם באמת אנחנו מתאימים? האם עשינו את הצעד הנכון? אולי לא בחרתי טוב? אולי לא הייתי צריכה לעשות את הצעד הזה?
אם נחזור להשוות את תהליך הגדילה שלנו לזה של התינוק, נבין
שהשקעת אנרגיה נוספת בעליית מדרגה היא הכרחית. ניקח בחשבון שמעידות, חבטות ותסכולים קצרי תווך הם חלק מהגדילה, חלק מהמעבר בים שלב לשלב.
כאשר התינוק נתקל בקושי, הוא מועד, נחבט ואפילו אם הוא נפצע, אנחנו כבוגרים לא מציעים לו להניח להתמודדות הזו,
אנחנו בטוחים שהילד מסוגל. אנחנו בטוחים שהוא יצליח. כך גם אנחנו צריכות להתמלא בביטחון שנצליח להתמודד עם הקשיים שהמדרגה החדשה מזמנת לנו.
הילדה הקטנה והאישה הבוגרת
בכל אחת מאיתנו, בתוכה פנימה, קיימת הילדה הקטנה, ולצידה נמצאת האישה הבוגרת שאמורה ללוות ולרפד את התהליך של השינוי. הילדה הקטנה נוטה להיבהל מקשיים. נוטה לשאול:"האם המעבר הזה דורש התמודדות? זה קשה? זה מצריך עמל'? הילדה קטנה בורחת מעמל. אם זה קשה – אז לא כדאי, עדיף אולי לחזור לשלב הקודם. ואם אינני יכולה לחזור לשלב הקודם מכיוון שכבר ילדתי את הילדים ואני כבר נשואה אז אני אדמיין שאני יכולה להיות בשלב הקודם. הילדה הקטנה נוטה להכניס המון ייאוש בלב. הילדה הקטנה הזו שבתוכנו נוטה להתייחס למציאות בשחור-לבן. הכול רע. הכול לא טוב. אני חיה בתוך טעות.
כל אחת מאיתנו נטבעת לגייס מתוכה את האישה הבוגרת שמתייחסת לתהליך באופן הרבה יותר מושכל, הרבה יותר מודע. שמבינה את המהות של התהליך. שמבינה שעמל איננו דבר שלילי. עמל נותן המון סיפוק. ייעודו של האדם יוצא מהכוח אל הפועל באמצעות העמל. חבטות ומעידות הן חלק מתהליך הגדילה. העלייה משלב אחד למשנהו דורשת מאמץ, אבל היא בונה בנו קומה גבוהה יותר.
אנחנו צריכות לראות איך אנחנו שמחות מהתהליך, איך אנחנו עוברות אותו באופן המיטבי.
עצם העובדה שהחלק הבוגר באישיותנו איננו נבהל, ומשדר לנו ביטחון ביכולותינו- זה עצמו נותן כוח. התחתנתי, אבל אני לא נשואה
פעם התקיים במכון 'בנין שלם' שיעור שקראו לו: "האם באמת התחתנתם"? הרבה שנים אנחנו יכולים להיקרא נשואים, אבל לא להיות באופן מהותי ביחד. לא לשמוח בעבודה של הנישואים שלנו. לא לשמוח בעמל הזה. כל הזמן לפנטז על איזה שהוא שלב אחר, על איזה שהם מעשים אחרים, על דגמים אחרים. זאת מציאות של זוג שהתחתן אבל האיש והאישה אינם נשואים. בני הזוג עדיין לא הסכימו לקפוץ למים. כל צעד במערכת היחסים שלהם מחושב, וגם אחרי חמש עשרה שנות נישואים אישה מסוגלת לשאול את עצמה: "עשיתי נכון? בחרתי נכון? אולי כן, אולי לא"?
המחויבות לקשר, היא גילוי המהות שלנו.
חלק מהצמיחה שלנו היא ההבנה שאני חיה באופן מלא בהיותי נשואה. לא להיבהל מהכבלים החיצוניים שלכאורה מגבילים, אלא להרגיש את המעלה בחיי הנישואין. להפנים שהקב"ה הוא זה שנתן לנו את משימת חיים הזוגית הזו, והוא גם נתן לנו את הכוח להתמודד איתה מתוך שמחה.
כשבני ישראל הולכים במדבר ונזכרים במצרים הם מתמלאים בגעגועים. אמנם במצריים בני ישראל היו עבדים, אבל המדרגה הקודמת מוכרת ולא מאיימת. כמובן שטוב יותר להיות בני חורין, אין ספק שבני ישראל יצאו משעבוד לגאולה, הם צועדים לקראת הארץ המובטחת ובכל זאת הם נחלשים אל מול הקשיים ופתאום הם מתגעגעים לדגה ולשומים שהיו מנת חלקם במצרים. הספק המכרסם בליבם טוען שאולי ייטב אם לא נעזוב את המקום המוכר ונישאר באותה מעלה אליה התרגלנו.
בדיוק כשם שבני ישראל מתגעגעים ל"מנעמי" מצריים, כך גם לאחר החתונה ההתרפקות הנוסטלגית על העבר, עלולה להשכיח מאיתנו את תחושת הבדידות בשבתות ובחגים, ולפתח געגוע לימי הרווקות העליזים. לעומת זאת, רק כשבני ישראל בטוחים בכיוון, בוטחים בהקב"ה, בטוחים בכך שהם מסוגלים. גם אם הם לא יודעים איך בדיוק הם יצליחו לכבוש את הארץ, רק אז הם אומרים: "עלו נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". יש המון סימני שאלה, איך נסתדר? איך אצליח להתמודד עם הקשיים שהזוגיות מזמנת לי? איך אעמוד בעומס גידול הילדים? רק אם נהיה בטוחות כי "יכול נוכל לה" – נצליח.
מדרגת החיים החדשה איננה עומדת בסימן שאלה. אנחנו לא בוחנות את השלב בו אנו נמצאות ממקום חיצוני. בדומה לנחשון בן עמינדב, נדרשת מאיתנו קפיצה למים. עד שלא נקפוץ למים ונפנים את העובדה שאנחנו נשואות. נשואה בכל הלב ובטוחה הנישואים האלה יהיו מאושרים. רק כאשר נקפוץ למים – הקב"ה יבקע עבורנו את הים.
עבודת ה' של אימא
כאימא הקב"ה לפעמים רוצה מאיתנו תפילה ולפעמים ה' רוצה מאיתנו דברים מעשיים ופשוטים כמו להכין כריכים לילדים בבוקר. בכל עיסוק חומרי של האישה, תמיד היא תהיה מסוגלת לחוות בו גם עניין רוחני. הדוגמה המובהקת ביותר לחיבור בין הפיזי והרוחני הוא תהליך ההיריון והלידה. לידה היא התרחשות גופנית במלוא עוצמתה. ועם זאת - אין חוויה יותר רוחנית ממנה. אם אנחנו מבינות שלידה היא הובלת נשמה חדשה וטהורה לעולם הזה. אנחנו מבינות שזה עמל רוחני. רק אישה מסוגלת ללדת. זה בעצם שיא עבודת ה' של האישה. זאת משמעות- "כלי לשליחותך".
בשלב חיים בו אנו נשואות ואמונות על הקמת בית בעם ישראל, הקב"ה מצפה מאיתנו לעבודת ה' דרך החיבור לעולם המעשה. חיבור לעולם המעשי באופן אידיאלי, ולא באופן של בדיעבד. לא באופן של מסכנות. להבין שזה המקום הרוחני שלי. על גבי זה, וודאי שאפשר להוסיף תפילה, לימוד, חסד וכו'. אישה צריכה גם את כל הדברים האלה. אבל לא להתבלבל, עיקר העיסוק שלנו הוא אחר.
אם נבין שהעיסוק בפרטים המעשיים של החיים הוא תפקידנו בשלב הזה של חיינו. אם נפנים שזה מה שבקב"ה רוצה מאישה שהיא רעיה ואימא- יהיה לנו הרבה יותר ברור למה לשאוף, וביחס למה לא להרגיש תסכול. כאשר אנחנו עובדות את ה', ולא את הדמיונות והרצונות שלנו, נזכה להרגיש שחרור, הקלה ושמחה בשלב בו אנו נמצאות.
. .
אישה שמחה! כולנו רוצות להיות שמחות, רוצות שיהיה לנו טוב. אנחנו רוצת שיהיה לנו קל בכל מיני תחומים ושיהיה לנו נעים, שמח וטוב. אלא ש: "אין לי פרטנר, הוא לא משקיע". או לחילופין "אני לא מוצאת דירה", "אני לא מוצאת חתן" , "אם הייתי מוצאת עבודה – הייתי מאושרת" וכו'... לכל אחת יכולה להטיל את האחריות על השמחה שלה על גורם אחר. "אם רק החיים שלנו היו אחרים, לו רק היינו גרים פה, אם רק היינו גרים שם" וכו'... נכון שיש הרבה דברים שיכולים להקשות והמון דברים שיכולים לתסכל, אבל אם אנחנו מצווות על השמחה, זה אומר שיש לנו יכולת לשלוט על הרגש. היהדות מלמדת אותנו שאדם יכול לעצב את הרגשות שלו.
אנחנו מצוווים: "ושמחת בחגיך" - איך זה יכול להיות? ואם אני לא שמחה? מגיע סוכות ואני לא שמחה, מה לעשות? אומרים לנו חז"ל: "שלושים יום קודם החג, יעסוק בהלכות החג". תתחבר למשמעות החג הזה. מה החג הזה אומר לך? מה המהות של החג הזה? תתחבר בשכל למה החג הזה אומר לך, וכשתגיע אליו - תשמח. אבל אם היית עסוק בכל הדברים האחרים מלבד ההתכוננות לחג הזה, אז אולי לא תשמח. במי השמחה תלויה? בך!
אנחנו מצווים: "ואהבת לרעך כמוך" - מצווים לאהוב. איך זה יכול להיות? אם אני לא אוהבת? לא מרגישה אהבה? לא מתחשק לי? חכמים אומרים לנו: תעסוק בזה. יש הלכות ברמב"ם שאומרות: תעסוק בטובת חברך, "שא ותן בטובתו", "חוס על ממונו", מלמדים אותנו איך ליצור אהבה.
ביחס לשלבים השונים בחיינו; שמחה עם הבעל, שמחה בגידול הילדים, שמחה בתפקיד אותו אני ממלאת- ככל שנתחבר בהכרה, למשמעות הדברים ולמהותם, נמצא בהם שמחה. לא מסיימים ללמוד את מהות הזוגיות ואת מהות האמהות, אלה הם תחומים שתמיד ניתן למצוא בהם עומק חדש ומשמעות אחרת. זוגיות בת עשר שנים, איננה דומה לזוגיות בת שנה אחת. וזוגיות בת שלושים שנה מקבלת עומקים חדשים. אנחנו עסוקים בלימוד הקשר בנינו. עסוקים בהבנת מהות החיבור בנינו. אנחנו משקיעים בבניין הקשר והעמל הזה, הוא הסיפוק שלנו. כתוב: "עמלנו, אלו הבנים" - בעינים שטחיות זה קשה לגדל ילדים, זה עול, 'צער גידול בנים'. אבל כולנו מבינים שזה הסיפוק הנפשי היותר עמוק. עלינו לגלות אחריות ביחס לשמחה שלנו.
עלינו להאמין שאנחנו מסוגלות למלא והתמלא מכל שלב מתוך שמחה. האמונה בהצלחה היא כבר חלק ניכר מההצלחה.