החופש הגדול מביא עמו הוצאות גדולות, קייטנות, חופשה משפחתית, טיולים, ארטיק פה ופיצה שם, קניות לקראת החזרה לבית הספר, והופ! אנחנו מוצאים את עצמנו מתחת לקו האפס בחשבון הבנק.
אני רוצה להתייחס לנקודת הזמן בה הילדים פונים אלינו ומבקשים להירשם למסע, לצאת עם חברים לפיצריה או לקנות דבר מה, ולנו ההורים אין די תקציב, או שאיננו מעוניינים להוציא כסף לצורך מילוי אותה בקשה. איך אתם מרגישים כשאתם אומרים לילד 'לא'? באיזו נימה אתם אומרים זאת ואיזו אווירה יש בבית לאחר מכן?
עוד לפני שאנחנו מגיעים לנקודת הזמן של הבקשה והמענה ההורי, אני מציעה לכנס מפגש משפחתי ממש בימים הראשונים של החופש ולכתוב את כל המאוויים של המשפחה, מה ההורים רוצים לעשות בחופש ומה הילדים, לתכנן ביחד את החופש ולכלול בתכנון גם הוצאות ללא עלות, התנדבות משפחתית או התנדבות של הילדים הבוגרים במשפחה, טיולים בטבע וביקור באתרים חינמיים.
אם המשפחה יוצאת לטיול כדאי לתכנן היכן נלון והאם ולכמה אטרקציות ניסע. השיחה הזו נותנת לילדים תחושת שייכות, הם חלק מתוך חלוקת התקציב המשפחתי, מבינים את המגבלות ואת היכולות הכספיות. במהלך השיחה ניתן להגדיר כמה כסף מוקדש לפעילות במסגרת תנועת הנוער, הילד יכול להחליט האם הוא מעדיף לצאת ל'יום פתיחת הקיץ' או ל'מסע'. כאשר הילדים מעורבים בשיקול הדעת והם למעשה מקבלים החלטות הנוגעות להוצאות הכספיות הם ישמחו גם אם הם אינם משתתפים בפעילות כזו או אחרת.
וכאשר אנחנו כהורים מחליטים שהוצאה מסוימת אינה מתאימה לנו מסיבה כספית או ממניע אחר, אפשר להגיד לא. לתת חיבוק, לא להיבהל מהתחושות של הילד, להבין בתוכנו שאנחנו משפחה שונה מכל משפחה אחרת, איננו מנסים להידמות או לחקות אחרים. וגם אם "כולם הולכים ל..." ואנחנו לא, זה בסדר גמור, נאמר 'לא' מתוך הזדהות עם תחושת האכזבה של הילד אבל גם מתוך הבנה עמוקה ש'לא' איננו ביטוי לכעס או לאביונות. 'לא' הוא ביטוי לסדר עדיפויות וכאשר אנחנו מסרבים מתוך אהבה אנחנו מעניקים לילדים שלנו מתנה.