"לחזור להסתכל לבני אדם בעיניים"

ד"ר תמיר ליאון

דף הבית >  מאמרים בחינוך >  "לחזור להסתכל לבני אדם בעיניים"

"להורים שלכם הייתה שליטה על החיים שלהם. לכם כבר אין. אתם חיים בסרט!", פותח תמיר ליאון את ההרצאה שלו. ליאון כותב דוקטורט על "דור המסכים", אבל המחקר הזה הפך לסוג של שליחות, משימת חיים. מדבר בלי סוף עם ילדים והורים ומורים על העובדה שכולנו חלק מקבוצת ניסוי אחת גדולה שקיבלה סלולרי ליד, בלי שמץ של מושג אם זה טוב או רע לה.

"לא סתם יש עלייה גדולה באחוז הגירושים בקרב זוגות צעירים" הוא ממשיך. "אלה אנשים טובים, אני מראיין אותם במחקרים שלי, והם אומרים לי: נגמרה החתונה, אנחנו חוזרים הביתה בערב מהעבודה, ואנחנו בלחץ. אין לנו על מה לדבר. קשה לנו ליצור תקשורת אמיתית. האנושות הולכת ומשתנה בלי לשים לב. למשל, הילדים היום פחות ופחות יודעים איך לדמיין. כשילד קורא ספר הוא מדמיין משהו, אבל אם הכול הופך לוויזואלי ומוחשי אז לא יודעים לדמיין כלום. הטלוויזיה מאפשרת להם בחירה גדולה, בחירה בין 100 ערוצים, אבל היא מרחיקה אותם מהבחירה האמיתית היחידה - לסגור את הטלוויזיה. הם רק עוברים בין ערוץ לערוץ ולא שמים לב. לכאורה הערוצים בטלוויזיה שונים, אבל הם כולם משדרים אותו דבר – חיצוניות. אין פנימיות".

אחרי הצגת תמונת המצב העגומה, ליאון מציע חמש דרכי התמודדות.
"העצה הראשונה תישמע לכם מוזרה: תחזרו להסתכל בפנים של בני האדם. תסתכלו על הפרצוף שלהם. כי בלי לשים לב, המכה של הדור שלנו היא שהפסקנו להסתכל בעיניים. זה פחד מאינטימיות רגשית, מהבעה. באחד המחקרים שלי עליתי וירדתי במעלית של מגדלי עזריאלי במשך יום שלם. יש שם שניות מאוד מוזרות ומביכות של עמידה במקום סגור עם זרים. אנשים בגילי עמדו והסתכלו סביב, אבל אנשים צעירים פשוט לא מסוגלים לזה. הם ישר מורידים ראש לפלאפון, אפילו שאין קליטה במעלית. שימו לב שאנחנו כבר כמעט לא מסתובבים בשכונה ורואים אנשים מהחיים, אלא רק אנשים גדולים מהחיים, על המסך. הנה, תראו את התמונה הזו של דיוויד בקהאם", הוא מציג קמפיין של בקהאם ל"מוטורולה". "ילד מסתכל עליו ורואה כמה הוא נראה טוב, קול, הוא לא יודע כמה הוא מרוטש בתמונה הזאת. זה דן לאומללות חלק גדול מהאנושות, כי אף אחד לא נראה ככה, גם לא בקהאם. בקהאם רואה את התמונה הזאת ואומר לעצמו: רגע, הבן אדם הזה מוכר לי מאיפה שהוא... בתיכון בראשון לציון דיברתי לאחרונה עם נערים שצוברים יותר מ-24 שעות מסך ביום. איך זה יכול להיות? כי לפעמים הם צופים בשלושה מסכים במקביל. אז אם כיתה אחת רואה ביחד 700 שעות מסך ביום, החבר שלך שיושב לידך בכיתה במציאות תמיד ייראה לך מכוער ומשעמם. הוא לא נראה כמו אלה במסך, ואין בכלל אנשים כמו אלה במסך במציאות. תעקפו את הטכנולוגיה, תחזרו להסתכל לאנשים שסביבכם בפנים, ולא תאמינו איך זה ישנה לכם את החיים".

העצה השנייה נוגעת לציניות. "היום צעירים שומעים את ההורים שלהם מדברים עם חברים, והם אומרים: אצלי זה לא ככה. אני עם החברים שלי תמיד מחכה לעוקץ בסוף. תמיד צריך לבוא בסוף פאנץ' מצחיק על חשבון מישהו, כמו סרטון ויראלי ביוטיוב. אנשי חינוך ותיקים מספרים שהתופעה הכי מטרידה היא הדיבור האלים בתוך הכיתות. הילדים חותכים זה את זה, מנהלים שיח לא סבלני, ולכן ילדים חוששים להרים היום את היד, כדי שלא יקטעו אותם. למה אומרים שלהלבין פנים למישהו זה כמו להרוג אותו? כי הילד באמת מרגיש מת. אם ילד טעה וירדו עליו בציניות הוא לא ירים שוב את היד. חוסר פרגון הורס ילדים. לכן אני מתחנן: אל תהיו ציניים. לא צריך את השריון הקשוח הזה. תהיו אמיתיים ואכפתיים. פעם חי באיטליה גאון בלתי נתפס ששמו הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו. הוא קלט שהציניות היא האויב המרכזי שלנו. גם אם כולם מתלהבים באמת, יכול לבוא מישהו ובמילה שנונה אחת להוציא להם את כל החשק. הוא לא קרא לאדם הזה ציני אלא לץ, והזהיר אותנו לא להיות לצים. להאמין בעצמנו. כל מי שחושב שאי אפשר לשנות דברים בחיים שלו, סיים את החיים שלו".

שני הכלים הבאים קשורים לשפה. "הילדים היום מדברים קיצוני. אתה שואל מישהו איך היה והוא עונה 'סוף הדרך, אין דברים כאלה', כשהוא רק הלך לקנות עם אימא סנדלים. תחסכו במילים הגדולות וברגש העוצמתי. תשמרו אותם לדברים באמת גדולים. לא הכול צריך להיות על הקצה, גרנדיוזי. ועוד טיפ שקשור בשפה שלנו: הרשתות החברתיות מעודדות רכילות. אם כל הילדים יפסיקו להתכתב על מי שלא נמצא איתם בקבוצה, אפשר לסגור את ווטסאפ. תחליטו שאתם לא פותחים פה על מי שלא נמצא כאן איתנו. תנסו לא להיות בתוך המשחק הזה, אלא מעליו. עשיתי תצפיות על משפחות שמדברים בהן כל הזמן רק על אחרים. אלה משפחות ריקות. אין להן כלום משלהן".

הכלל החמישי הוא להפיץ הלאה את הבשורה. "יש אינטרס כלכלי חזק שלא נשים לב לכל התופעות האלה. המפרסמים רוצים אותנו כנועים ומכורים, רוצים לשקר לנו שאם רק נקנה ונצרוך ונגלוש – נשיג אושר. זה לא נכון. צריך להתארגן יחד. הקהילה, ההורים, המורים. אם כולם יקבעו כללים ברורים וגבולות יהיה לכולם קל יותר. כל משפחה צריכה לשמור על שפה, על טקסים משפחתיים, על זמן איכות בלי מסכים. הנה, בואו נראה אתכם חמש דקות אחרי ההרצאה הזאת לא רצים לסלולרי אלא מתעכבים לחשוב על הדברים האלה, לעבד אותם ולהסיק מסקנות לחייכם".

(נערך מתוך הטור של סיון רהב מאיר)


שבוע אחרון להנחה לכנס הקיץ של בנין שלם!
הבטיחו את מקומכם!

לתכנית הכנס ולהרשמה -
לכנס הנשים לחצו כאן לכנס הגברים לחצו כאן

קיץ טוב בבית מתחיל עם כנס בנין שלם!

מחכים לכם