תשובה:
תשובתה של הרבנית אסתר לבנון:
ישנם ארבעה קריטריונים שצריכים להילקח בחשבון כשבני הזוג מחליטים מי ידבר ראשון, ומי ישמע ויכיל תחילה.
א. "דאגה בלב איש ישיחנה" (משלי): חכמים אומרים: ישיחנה לחברו. ואשריהם של בני הזוג שיודעים שהתקשורת הזוגית היא הדרך הנכונה לצעוד בה בדרכי החיים. אולם, בנוסף לתחושת השותפות הזוגית ולפריקת המעמסה הנפשית, יש בהדרכה הזו של חכמים עוד נקודה פסיכולוגית עמוקה:
כאשר אדם נתון בלחץ כלשהו, והוא יודע שללחץ זה יהיה פורקן (אפילו בעוד מספר שנים) – הדבר מפחית באופן פלאי את רמת המועקה! הידיעה שיהיה עיתוי עלי אדמות שבו אקבל מענה או שחרור לספקות – מאפשר להמשיך את שגרת חיי היום יום הבריאה באופן נורמטיבי על אף ה"שק" המונח באותה עת על גבינו.
ב. ים כנרת וים המלח: עיקרון נוסף שצריך להנחות אותנו בהחלטה מי יפרוק ראשון, וכיצד אני מסוגל/ת להכיל את בן/ת זוגי על אף העומס הנפשי, הוא עקרון מהותי בתפיסת חיי הנישואין בכלל:
האם אני מתחתן רק כדי לקבל ולהגשים את רצונותיי? או גם כדי לתת ולעזור? כמובן שנישואין המושתתים על כך שכל אחד מבני הזוג דואג קודם כל לעצמו ומצפה כל הזמן רק לקבל מבן זוגו – נישואין אלו לא יצליחו, והמתח יהיה תדיר באוויר.
נישואין הם קודם כל כדי לתת, ובוודאי שעל גבי זה גם לקבל. הבנה זו נותנת כוח גם להמתין וגם להכיל את בן זוגי, על אף שגם אני "טעון".
עיקרון זה מובע באופן נפלא בקטע על ים כנרת וים המלח:
שני ימים/ בריה ברטון שני ימים יש בארץ ישראל.
האחד, מימיו מתוקים ודגים חיים בו, כתמי ירק מפארים את גדותיו, עצים פורשים את ענפיהם מעליו ושולחים שורשיהם הצמאים לחוף מימיו הבריאים. לאורך חופיו משחקים ילדים. נהר הירדן מביא אל הים הזה מים נוצצים שירדו מעל הגבעות. האנשים הקימו את בתיהם סמוך לגדותיו, והציפורים בנו את קיניהן. כל בעלי החיים שמחים על שזכו לשבת במקום הזה. נהר הירדן ממשיך לזרום דרומה, ומשתפך לתוך ים אחר. כאן אין זכר לדגים. עלה אינו רועד, ציפורים אינן שרות, ילדים אינם צוחקים. הנוסעים פונים מכאן ובוחרים בדרך אחרת, פרט למקרה שעליהם להוסיף וללכת קדימה. אוויר כבד תלוי על פני המים, ואדם, חיה ועוף אינם שותים ממימי האגם. מהו הגורם להבדל העצום הזה שבין שני האגמים שאינם רחוקים זה מזה? לא בנהר הירדן האשם. הוא מגיר את מימיו לתוך שני האגמים. לא בסביבה שבה הם נמצאים האשם, ולא באדמה מסביב. הרי מקור ההבדל: ים כנרת מקבל את מימי הירדן, אך אינו שומרם לעצמו. תמורת כל טיפה הזורמת לתוכו, הוא מזרים טיפה אחרת מתוכו. האגם השני ערום יותר, והוא אוגר את המים בתאווה של קמצן. הוא לא יוציא את המים מתוכו, כל טיפה הבאה אליו, הרי הוא שומר עליה.
ים כנרת נותן, על כן ים חיים הוא. הים השני אינו נותן מאומה. בני אדם קוראים לו "ים המוות". שני סוגי אגמים יש בארץ ישראל,
שני סוגי בני אדם יש בעולם... |
ג. חדר מיון: על אף ששני בני הזוג מגיעים לשיחה "טעונים", יש צורך למיין את הנושאים שכל אחד מהם מתכוון להעלות. לדוגמה: מיון על פי קריטריונים של דחיפות מעשית למצוא פתרון (כגון פרנסה), מיון על פי קריטריונים של כמה כבד ומעיק הנושא שעליו רוצים לדבר.
כל אחד מבני הזוג ימקם את הנושאים שלו על סקאלה שבין 1 ל-10 (1 הוא הנושא הדחוף ביותר, 10 הוא הנושא הכי פחות דחוף). לאחר מכן, אחד מבני הזוג יעלה תחילה את נושא 1 שלו בסקאלה, ואחריו יעלה גם השני את נושא 1 שלו בסקאלה. לאחר מכן יעברו שני בני הזוג לנושא 2, 3 וכו'. בדרך זו יינתן מענה של "לאט אבל בטוח", גם לאיש וגם לאישה.
ד. ובכל זאת... אם לאחר המיון, כל אחד מבני הזוג מרגיש שהנושא שלו הוא ראשון בסולם הדחיפות, אזי ש"ליידי'ס פירסט" (נשים קודמות), לא בגלל הנימוס החיצוני, אלא משתי סיבות עקרוניות:
ראשית, בדרך כלל האיש שכלי יותר והאישה רגשית יותר, "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", ורש"י מפרש – "תאמר" – לנשים יש לדבר בלשון רכה. ומי שהשכל מכוון אותו – קל לו יותר להמתין ולשאת את הדברים.
שנית, "והוא ימשול בך" (בראשית) – תפקידו של האיש הוא להוביל ולקחת אחריות. הנהגה זו מזכה ומחייבת אותו לתת מענה, קודם כל למי שהוא מצווה לאהוב – "אוהבה כגופו", ורק אחר כך לעצמו.
ובעזרת ה' יהיה העקוב למישור, והקב"ה יתקנם בעצה טובה בכל אשר ישוחחו ויחליטו.