שיעורי בית, לאמא...

תשובה:
שמחתי לקרוא את שאלתך, והיא חשובה ומשמעותית!
המורה?
ואולי והילד?

כשאנחנו כהורים מתבקשים לקחת אחריות, אין פירושו של דבר שאנחנו נפעל במקום הילדים. אין זו כוונת המורים.
אלא-
בקשה לשיתוף פעולה במטרה להקנות לילד מיומנויות הקשורות בלימודים.

בואו נכנס לנעלים של המורה:
האם הוא יכול לנהל שיעור כשתלמידים רבים מאחרים/ אביזרים בסיסים חסרים?

המורה מבקש מההורה: דאג לכך שהילד ייקח אחריות על סידור הילקוט/ הכנת שיעורי בית/ הגעה בזמן וכד' (בואו נפרגן למורים, מגיע להם ההערכה על עבודתם שכלל אינה פשוטה)

נכון- ביה"ס יכול לנקוט באמצעי ענישה או לתגמל תלמידים שמגלים אחריות, אך מתוך שיתוף פעולה עם ההורים, הילדים ילמדו לקחת אחריות, וזו המטרה.

לכן- אל לנו להיבהל מכך שהמורה כביכול זורק אלינו את הכדור, אלא נמשיך ונעביר לילדינו את האחריות מתוך הבנה שיש כאן תהליך שלעיתים לוקח זמן, ותובע מאיתנו סבלנות והתמדה.
ומעל הכול- ניתן אמון בילד שהוא ימצא את הכוחות להתמודד ולקחת את האחריות על עצמו.

בוא נהיה כנים עם עצמנו – האם יהיה לי פנאי לשחק עם הילד במשך שעה? אך אם הילד מבקש עזרה בהכנת שיעורי הבית, לפתע אפנה שעה ואעניק לילד את מלוא תשומת הלב. הילד זוכרה לתשומת לב כאשר הוא מתקשה בהכנת השיעורים, אם נשכיל להקדיש לילד זמן ותשומת לב באפיקים אחרים- ייתכן והוא יצליח להתמודד היטב עם מטלותיו הלימודיות.

מהם שלבי העברת האחריות אל הילד?
1. הדרכה
הגדירו לילד מה נדרש ממנו, הראו לו איך מסדרים ילקוט, קבעו מתי מכינים שיעורי בית, (אחרי ארוחת צהרים או שנייה לפני שהולכים לישון), היכן מניחים את הספרים, מה קורה כשחפצים מתרוצצים בכל פינה?

כמובן שילד בכיתה א' צריך הדרכה צמודה יותר, כיוון שהוא בצעדיו הראשונים. אך גם ילד בוגר יותר לעיתים צריך הדרכה אם בהפניה למקורות, או בכתיבת עבודות וכד'

הראו לילד שהוא עמד במשימה, אפילו כשהיא לא בוצעה במלואה.
"הכתב שלך ממש ברור".
התייחסו בהערכה למאמץ שהשקיע-
"ראיתי שהקדשת זמן ללימוד למבחן בטבע"
"טוב שהלכת לישון בזמן, במקום לשחק במחשב".

אל תחששו להעיר, אך התמקדו בחלקים היפים: "סדרת יפה את הילקוט אך עדיף להניח את האוכל בתא נפרד", "זה לא אסון אם לא הצלחת לפתור את התרגילים בחשבון, תחזור שוב, או תבקש מחבר שיסביר לך".
ובליבנו נאמין שדווקא מהכישלון אפשר לצמוח.
"אני בטוחה שתצליח"!

שימו לב שהמטלות מתבצעות.
"בוא נראה יחד את המחברות החדשות/ המושקעות/ המעניינות שלך"
אין כאן ביקורת אלא רצון ליהנות ביחד מהמאמץ שהילד השקיע.

"ספר לי על המבחנים הקרובים"
"איך אתה מסתדר עם החומר?"
אנחנו כאן בשבילך, נלווה אותך בהתקדמות, בהשקעה, ביצירה ובקשיים"."

והכול מתוך עמדה נפשית שנותנת אמון מלא בכוחותיו של הילד.
"אני סומכת עליך שאתה מתפקד..."
"שמתי לב שאתה מעדיף ללמוד למבחן עם חבר/ לבד..."

לא פעם ילדים מרגישים שהוריהם מחוץ לתמונה:
"להורים שלי בכלל לא איכפת מה קורה בבית הספר" אומרת רותי
"הלימודים הם העניין שלך"- הם אומרים לי "תסתדרי לבד ותישאי בתוצאות"

נכון שהלימודים הם עניינם של הילדים, אבל...
וודאו שהילד לקח אחריות. כשהאחריות כבדה מידי הילד יכול להתייאש.
"החומר במתמטיקה גדול עלי, זה לא בשבילי", אומר נועם.
אל תצפו ממנו שישלים את הפער בעצמו, תנו לו עזרה, והוא יהיה אחראי להשלים את החומר. "אנחנו סומכים עליך שתוכל להתמודד, בהצלחה".

תנו לילד להתנסות, למרות שאתם כהורים עושים טוב ממנו,
איך ילד יכיר את יכולותיו?
תנו לילדים להתמודד, הם מלאי כוחות, והשמחה הפנימית שלהם תגיע לאחר עשייה.
הורים שמפנקים את ילדיהם או מגוננים עליהם, מעכבים את התפתחותם, ומונעים מהם להיות יצירתיים, מעשיים ו...מאושרים. לכן הימנעו מפינוק והגנת יתר.

תנו לילד ליהנות מעמלו, תנו לו לחוות הצלחות וכישלונות, כך יתפתח אצלו רגש האחריות שהוא אחד מכישורי החיים הבסיסיים כל כך עבור ילדינו האהובים.

לסיכום: במקום להעביר את האחריות מזה לזה, נעסוק בתחום אחריותנו כהורים, מה גם שכדאי לטפח את הקשר בין הבית לבין בית-הספר uלהגדיר מה תחום אחריותו של כל אחד ואחת!