תשובה:
אנסה להשיב לשאלתכם בכתב אם כי הנושא מצריך לימוד וברור מעמיקים; אקדים ואומר כי כל העניין של שותפות הילדים במלאכות הבית מצריך זהירות. עלינו כהורים לשתף את הילדים מתוך מעורבות ואחריות משותפת ולא מתוך רצון להעביר אל הילדים את עול מלאכות הבית. השותפות של הילדים בבית, בונה בהם עמוד שדרה איתן. הטלת עול הבית על כתפי הילדים, מכופפת את כתפיהם. אין להטיל על הילדים עול מתוך רצון של ההורה לפרוק את עול הבית מעליו.
1. נקודת המוצא הפנימית שאיננה נאמרת במילים היא שהבית שייך לכולנו.
הורים רבים חיים בתודעה כי הבית שייך להורים והילדים הם בבחינת "דיירי משנה". נקודת מוצא זו של ההורים איננה מתבטאת בהצהרות מילוליות, זוהי עמדת נפש של ההורים שמשודרת לילדים ללא קול. אני מדמה את העוצמה של נקודת המוצא הפנימית של ההורים לחשמל. כמו שלחשמל יש עוצמה גדולה אבל הוא איננו נראה לעין, כך גם להכרה זו של ההורים בדבר השייכות של הילדים אל הבית, יש עוצמה גדולה שאיננה מתבטאת בהכרזות. כאשר ברור להורים שהבית שייך לכל בני הבית ולא רק להם, מתברר לילד שהבית שייך גם לו ולכן הוא לא "מסדר לאימא את המטבח" אלא שותף במלאכות הבית.
2. המסר הנדרש מהילדים צריך להיות ברור ומוגדר.
אין לומר "פנו את השולחן" אלא יש לומר: "כל אחד מפנה את צלחתו לכיור, יש להכניס את המוצרים למקרר, ולנגב את השולחן" המסר צריך להיות מפורט, מוגדר וברור. אין צורך לפרט בכל פעם ארוחה מחדש, מספיק להגדיר פעם אחת או פעמיים, מכאן ולהבא הילדים הבינו את הנדרש.
3. אמון-
ההורים צריכים להיות מלאי אמון בכך שילדיהם הם ילדים טובים ואם הם יבקשו מהם לעשות דבר מה- הם יעשו זאת. ההורים צריכים גם להאמין ביכולתם של הילדים לבצע את המשימה. אם אתם כהורים אינכם בטוחים שהילדים מסוגלים לבצע משימה, אל תטילו אותה על הילדים. פעמים רבות הורים אומרים לילדיהם לעשות דבר, אבל הם אינם מאמינים שהילדים מסוגלים לכך. אם אימא איננה בטוחה שהילדים שלה יכולים להיות אחראיים לחזור בצהריים עם כיפה על הראש ולא לשכוח אותה בגן – אין סיכוי שבניה יעמדו במשימה. על ההורים לפתח אמון ברצונם של הילדים למלא אחר המשימות המוטלות עליהם, ולהיות מלאי ביטחון ביכולתם לעמוד במשימה. [כמובן שלא נטיל על הילדים משימות שאינן מתאימות לגילם]
4. ילד צריך להרגיש שהשותפות בבית נובעת מתוך אהבה.
ההורים לא עומדים בתפקיד המפקד, ההורים הם בעלי הסמכות ולא בעלי מקל החובלים. במצב בריא, הילדים מבקשים מההורים משימות, וההורים הם אלא שמחלקים את המטלות ומתאימים בין המטלה ליכולתו של הילד, ההורים אינם שליטים עריצים בבית אלא הם בעלי הסמכות שמובילים את הבית מתוך אהבה.
5. העברת האחריות לילדים, .
זו הנקודה האחרונה ולעיתים הקשה מכולן מצד אחד אימא אומרת: "תאסוף את הצעצועים בסלון" אבל בתוך תוכה היא שומרת את האחריות על סידור הבית בידיה. אם הפקדתם נושא מסוים לאחריות הילדים- האחריות צריכה להיות מוטלת עליהם. לעיתים נדמה כאילו ההורים צועקים "דיו, דיו" אבל הם מחזיקים את המושכות ולא מאפשרים לסוס לרוץ. אם הגדרת תחום אחריות לילדים ומתוך אהבה את מרגישה שלמה בהעברת הסמכות לילדים – שחררי את המושכות, והעבירי את הסמכות באופן מלא לילדים. אם הילדים אחראיים על פינוי השולחן בסיום הארוחה והם לא עשו זאת- זו אחריותם. וכמו שלא תפני את השולחן בבית השכנה, כך גם לא תפני את השולחן שילדייך אמורים לפנות. ייתכן והתוצאה תהיה שלא יתאפשר לכולנו לאכול את הארוחה הבאה שכן השולחן איננו נקי. זהו איננו עונש אלא תוצאה ישירה של אי פינוי השולחן.
העקרונות הללו נכונים לכל גיל, ילד בן שנתיים אמנם איננו מסוגל לפנות את השולחן, לעומת זאת הוא יכול להוריד פריטים קלי משקל מהשולחן. וללא ספק הוא יכול לאסוף את הלגו מהשטיח. ביחס לילדייך בני הארבע והשש, עליך להתאים להם משימות המתאימות לגילם וליכולתם מתוך אהבה ואמון גדול.
ראו ברכה והצלחה