איפה יכול להתקיים עוד מפגש פסגה כזה,
אם לא בקריאת המגילה,
שאליה מגיעים מחופשים – הקטנים,
והאמיצים שבין הגדולים...
כל אחד מוצא לעצמו תחפושת,
והופך להיות שונה ממי שהוא ביום-יום.
לפעמים, דרך התחפושת אפשר להבחין בתכונות
שאנחנו לא כל כך מצליחים להוציא לפועל בשאר ימות השנה.
מי שרוצה להיות אמיץ לב יבחר בתפקיד השוטר,
מי שרוצה להיות אצילית ובעלת חסד תבחר בתפקיד מלכת אסתר,
מי שרוצה לגלות בעצמו תכונות מנהיגות יבחר באחד מצדיקי האומה,
מי שאוהב להתחכם יבחר תחפושת שלוקח רגע להבין למה הכוונה,
ועוד ועוד.
וזו גם ההזדמנות שלנו, המבוגרים,
שלא תמיד עוטים על עצמנו תחפושת,
לפחות לחשוב איזו תכונה היינו רוצים להביא לידי ביטוי.
מי היינו רוצים להיות?
פורים הוא רק יום אחד בשנה,
אבל אפשר לקחת ממנו את הרצון וההתכוונות
ולרכוש תכונות חדשות ונפלאות,
שיילכו איתנו מכאן והלאה.
פורים שמח!
שבת שלום ומבורך,
מכון בנין שלם
לזכרם
לפני חמש שנים בליל שבת קודש ויקרא, נרצחו באכזריות הרב אודי, רותי, יואב, אלעד והדס פוגל הי"ד. דמויותיהם המאירות הותירו רושם גדול ורצון ללמוד מהם ולהיות טובים יותר. הנה דברים שכתבו בני המשפחה במלאת חמש שנים לרצח:
בס"ד
לפני חמש שנים, רעדה הארץ ונפתחו השמים: בפקודת הבורא באו לקבל את הנשמות הטהורות של חמשת בני אותה משפחה — אב ואם, שני בנים ותינוקת בת שלושה חודשים.
מאז פרשת ויקרא של אותה שנה, אנחנו נושאים על כתפינו הדלות את משא הזכרונות של משפחת פוגל הי"ד. זה חמש שנים אנחנו יודעים: עת לבכות, ובזכות הילדים שנשארו לפלטה — גם עת לשחוק.
לצערנו, ללוח זכרון זה הצטרפו שמות רבים, כולם פנים יפות ועיניים טובות — ויד אוחזת סכין המשיכה לגדוע נפשות שמחות, ברוע.
זכינו להרגיש בשעת כאב ידיים מחבקות ומילים מעודדות. קמו על שמם של ילדינו היקרים בניינים של אבן ובתים של חיים. נקראו תינוקות על שמם של אהוד ורות, יואב, אלעד והדס...
ראש הממשלה לוקח את ישי הקטן על הברכיים, הרמטכ"ל מציע ממתקים ומדינה שלמה שולחת מכתבים. עם ישראל למוד הייסורים עומד על רגליו ואומר בלי מילים ועם הרבה מעשים — יש להמשיך את התקווה.
הדרך ארוכה וקשה, אבל אין להפסיד את האמונה, כי את הטוב אנחנו באמת מבקשים. לא נוותר לא על החזון ולא על החלום. רצוננו להודות לשותפים בנחמה ולכל אלה המרעיפים אהבה.
יהודה וטלי בן ישי
הוריה של רות פוגל הי"ד
(פורסם בידיעות אחרונות)
ארבע חזיתות – ארבע מתנות
על העבודה הרוחנית המיוחדת לפורים, וכיצד פורים נותן לנו כלים להתמודדות טובה יותר עם החיים.
הרב יוני לביא
לכל חג יש את הסיפור שלו. לכל חג יש את המאכלים והשירים שלו. לכל חג יש גם את העבודה הרוחנית המיוחדת לו. שפע מיוחד שיורד משמים ביום הזה ומגיע לכל מי שרק יכין מבעוד מועד את הכלים המתאימים כדי לקלוט אותו. כי חג אינו רק זיכרון לאירוע פרה-היסטורי שהתרחש לפני אלפי שנים. חג הוא דבר שקורה כאן ועכשיו. אם נְכַוֵון אל התדר הנכון ונדע להקשיב ולהפנים נצא ממנו עשירים ומצוידים במתנות יקרות שילוו אותנו כל השנה. אחרת, אנחנו עלולים לפספס הזדמנות נדירה והחג יעבור לידינו במקום שיהיה מקפצה אדירה שתרים אותנו למעלה.
איך יודעים מה העבודה הרוחנית של החג? איך מגלים מה המתנות שהוא בא להעניק לנו?
במקום הזה בדיוק מופיע פורים ואיתו הארה מיוחדת משמים. כּלֵי נשק רבי עוצמה שיעזרו לנו להביס את העמלקיות המקננת בנפש. המאבק מתרחש בארבע חזיתות בקרב שבו כולנו לוחמים.
העצבות
האדם המודרני היה אמור להיות שמח ומאושר מאי פעם. התפתחות הטכנולוגיה פתחה לפניו אופקים חדשים. איכות החיים עלתה פלאים, הרפואה מצאה תרופות למחלות שפעם נחשבו חשוכות מרפא, תוחלת החיים קפצה בעשרים שנה תוך כמה עשורים ודברים שבעבר היו בלתי אפשריים הם היום מובנים מאליהם. ולמרות זאת אחת מהמחלות הקשות של העולם המערבי היא העצבות. דור שלם סובל ממצבי רוח מדכאים ומיליונים חיים על פרוזאק. היום כשאדם מגיע לעבודה עם חיוך קורן פרוש מאוזן לאוזן שואלים אותו בסקרנות מה קרה והאם אראלה במקרה התקשרה אליו. אם יגיע בפרצוף עצוב הוא עלול להיתקל בשוויון נפש, שלא לומר התעלמות אדישה. ככלות הכול, חסרות סיבות להיות מדוכא? האוברדרפט, הלחץ בעבודה, הבעיות בבית...
כל זה בולט אצל מי שהיה אמור להיות האדם המאושר בשושן הבירה. המן. הוא צועד לו על גג העולם, זוכה בקידום לתפקיד הבכיר ביותר מהודו ועד כוש, כולם כורעים ומשתחווים לפניו, אבל... לא. "כל זה איננו שווה לי". הכישרון המיוחד להסתכל על מאית הכוס הריקה, אותו יהודי שמסרב להשתחוות לו, ובגללה לזלזל ולבטל במחי יד את כל הטוב שיש לו, הוא כשרון עמלקי מיוחד, אך רבים מאמצים אותו מבלי משים.
משפט המפתח של חז"ל לחודש הזה - "משנכנס אדר מרבים בשמחה" - מקפל בתוכו מסר מהפכני. באדר לא מתחילים בשמחה, רק מרבים אותה. כי המצב הטבעי, הפשוט והבריא שאמור להיות כל הזמן הוא לשמוח.
כשאדם חוגג יום הולדת שואלים אותו לפעמים 'מה הגיל שלך?'. מעניין שבעברית למילה 'גיל' יש משמעות נוספת. 'שמחה'. אם כך, בעצם עומק השאלה הנ"ל הוא - 'מה השמחה שלך?' - עד כמה אתה אדם שמח, עד כמה הצלחת השנה לתת משמעות וליצוק תוכן לחייך כך שהפכת להיות אדם מאושר ושמח יותר.
כאן בדיוק מגיע חג הפורים. אחת מארבע המצוות המיוחדות לו היא משתה ושמחה. מצווה המלמדת אותנו שהשמחה אינה תלויה בדברים נדירים ויקרי ערך הנמצאים מחוץ לאדם, וגם לא בכמה כסף, מעמד או פרסום יהיו לו. היא קרובה וזמינה מאוד אם רק נרצה ונאפשר לעצמנו לחוש בה.
הבדידות
החזית השנייה מגלה גם היא פרדוקס מוזר. אמצעי התקשורת מאפשרים לאדם המודרני להיות מחובר בקלות לכל היקום כמעט. רשימת אנשי הקשר בסלולארי שלו מעולם לא הייתה תפוחה יותר, הוא מתהדר בשלושת אלפים חברים בפייסבוק, 1500 הודעות ווטס-אפ ביום, ותמונותיו גורפות אהדה בכל רחבי האינסטגרם. הוא חי בענן רועש וקולני, המייצר אשליה מדומה של קשר ושל חברות. מבט עמוק מגלה שמעולם לא חש האדם בודד כל-כך. אף פעם לא הסתובבו בינינו כל כך הרבה אנשים הצמאים לחום, אהבה ויחס, אבל כל מה שהם מקבלים הוא לייק זול ושטחי. לא נדיר לראות קבוצת בני נוער שבמבט מרחוק נראים כמשוחחים ביניהם. אך כשאתה מתקרב אתה מגלה חבורת יחידים שכל אחד שקוע בעומקו של המכשיר שלפניו ואין שום שיג ושיח בינו לבין היושב לידו.
פורים מעניק לנו מתנה שניה. "משלוח מנות איש לרעהו". כלי נשק רב עוצמה המסוגל להפיל מחיצות ולחבר בין לבבות. למרבה הצער אנחנו מבזבזים אותו על השכנים בדירה ליד ועל החברים הכי טובים שלנו, במקום להשתמש בו דווקא אצל מי שהקשר אתו קר או מסובך, ויש לנו כלי עזר חזק לפתוח דף חדש ולהעלות את היחסים על פסים אחרים.
אנוכיות
תינוק הוא ייצור אנוכי להפליא. אגואיסט מושלם. מה מעניין אותו בחיים? רק הוא בעצמו. לאכול, לישון ולעשות את צרכיו. אין לו בעיה להרים את הבניין בצווחות אימים בשלוש בלילה רק כי נפל לו המוצץ, מבלי להתחשב כלל בהורים המסכנים שרק לפני שעה הלכו לישון או ביתר השכנים העייפים.
עד כאן הכול בסדר. ככלות הכול, לא ציפינו ממנו למשהו אחר. אנחנו כן מצפים שיום אחד, עם הגיל ובניית האישיות, יתחולל בתוכו שינוי. הוא יצליח לראות לא רק את עצמו אלא גם את סביבתו, לחשוב על אחרים, להתחשב בהם ולהעניק להם. בדרך כלל זה באמת מה שקורה אך לא תמיד. אצל המן, למשל, כנראה שמשהו השתבש בדרך. הוא היה שייך לזן המיוחד של האנשים המשוכנעים עמוקות שכל העולם מסתובב סביבם. ליבו הסוער רחש הערכה עמוקה, שלא לומר הערצה כובשת, לאדם אחד בלבד - המן האגגי... הוא היה מזריק לעצמו בכל יום את סם הכבוד כשמהודו ועד כוש כולם כורעים ברך בפניו, והספיק יוצא דופן אחד כדי להוציא אותו מדעתו. כאשר המלך אחשוורוש שואל אותו בתמימות "מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?", הוא לא מהסס לשנייה. אין לו ספק קל שהמלך מתכוון אליו עצמו. וכי אפשר להעלות על הדעת אפשרות אחרת?
האנטי-תזה לאנוכיות העמלקית מתגלה אצל אסתר. המלכה אצילת הנפש המתעקשת לגלות למלך את מזימת ההתנקשות בו דווקא בשם מרדכי ומביאה בזה גאולה לעולם. הרבה סיבות היו לה לקחת את הקרדיט לעצמה, ובכל זאת היא לא עושה חשבון ויודעת להשאיר לאחרים את המקום שלהם מבלי להשתלט ולתפוס את כל הבמה. התרופה שפורים מציע לנו כדי לשרש מקרבנו את האנוכיות היא מתנות לאביונים. "כל הפושט יד ביום הזה", קבע חז"ל, "נותנים לו". פתח את היד ואת הלב והַרְגֶל את עצמך לחלוק את הטוב שזכית לו עם אחרים. כל נתינה פותחת לנו עוד צוהר בלב והופכת אותנו לאנשים טובים יותר.
אובדן זהות
המגילה נפתחת בתיאור הצבעוני של משתה אחשוורוש. מהודו ועד כוש זורמים העמים השונים לקחת חלק במסיבת הפאר של המלך הראוותן. למרבה הצער גם היהודים לא נותרים מאחור. הם מצטרפים להילולה הגדולה ושוכחים את עצמם. גם כשאחשוורוש השתמש בכלי המקדש והופיע מלובש בבגדיו של הכהן הגדול, לא התעוררו היהודים וזעקו בכאב על כך שרק לפני כמה עשרות שנים התנוסס לו לראווה בית חייהם בירושלים, והיום כל הקדוש להם נרמס לנגד עיניהם. את כל זה רואה מרדכי ומזדעזע. הוא יודע שחייבים לעשות משהו חריף שיעורר הדים, אחרת קצרה הדרך להתבוללות והיטמעות בנכר. אולי זה פשר המעשה המסוכן והיומרני שלו בהתגרות בהמן, מעשה שגלגל עלינו גזירת השמדה נוראית שכמותה כמעט ולא ידעה ההיסטוריה. הרי מסתבר שלוּ היה רוצה היה מצליח למצוא דרך להתחמק משער המלך, ולא מתעקש לעמוד בהפגנתיות דווקא כשהמשנה למלך הרצחני עובר. ייתכן שמעשהו של מרדכי היה מכוון למקום אחר. הוא הרגיש חובה לעצור את הסחף ולעורר את אחיו הנרדמים. לצורך העניין היה מוכן אף למסור את נפשו ולהיהרג על ידי המן על מזבח אמונתו ובלבד שיראו כולם כיצד יהודי דבק באמונת אבותיו בכל מצב ובכל מחיר. בסופו של דבר באה גזירת ההשמדה של המן ועשתה את העבודה. היא השיבה הביתה את כל המתרחקים כשהזכירה להם – יהודים אתם ויהודים תהיו.
כאן מגיעה המתנה הרביעית – מקרא מגילה. הספר שמזכיר לנו מי אנחנו ולמה אנחנו שייכים. לימוד התורה בונה אצל כל יהודי את עמוד השדרה הרוחני שלו ומחבר אותו בצורה עמוקה יותר אל הזהות שלו.
חג הפורים מביא בכנפיו הזדמנות לקבל הארה והתחזקות בכל אחד מן התחומים הללו. ארבע המצוות המיוחדות שלו הן כלי עבודה רבי עוצמה שיכולים לסייע לנו כל השנה במערכה הנפשית כנגד הרוח הרעה שהביא עמלק לעולם. נצא בעזרת ה' מן הפורים הזה מצוידים בכוחות ועוצמה שילוו אותנו כל השנה.
תרגיל התבוננות
נסו להיזכר במקרה בו פגשתם בעצמכם אחת מן המידות הנ"ל – עצבות / בדידות / אנוכיות / אובדן זהות.
במה זה התבטא? מה הרגשתם אז? מה המחיר שזה גבה מכם?
אילו דברים יכולים לעזור לכם להעצים בכם את השמחה / החיבור לזולת / הנכונות לתת ולוותר / הזהות שלכם?
מה תוכלו לעשות בשבוע הקרוב שיחזקו בכם את אחד או יותר מהדברים הנ"ל? אתם מוזמנים לרשום לעצמכם דבר או שניים שאתם מוכנים לקבל על עצמכם או לקחת לתשומת ליבכם כדי להתקדם באחת החזיתות, ובעוד זמן מה בדקו את עצמכם איך זה השפיע.
למאמרים נוספים של הרב יוני לביא:
http://milatova.org.il/
מתכון למשלוח מנות
אוזני המן בריאות
המרכיבים:
לבצק:
כוס קמח מחיטה מלאה
כוס קוואקר מהיר הכנה
2 כפות סוכר חום
2 כפות סילאן
ביצה
כפית אבקת אפייה
1/2 כפית סודה לשתייה
3 כפות טחינה גולמית
רבע כוס שמן
רבע כוס מים
למלית שוקולד:
חבילת שוקולד מריר 70% מוצקי קקאו
למלית פירות יבשים:
כוס של תערובת תמרים וצימוקים חתוכים ומושרים במים ל-5 דקות
קליפת תפוז מגורדת
כפית קינמון
כף סוכר חום
1/2 כוס אגוזי מלך קצוצים
למלית פרג:
1/2 כוס פרג טחון
3 כפות דבש
3 כפות סילאן
אופן ההכנה:
מערבבים את כל חומרי הבצק ולשים היטב (אפשר גם במיקסר). שומרים במקרר עד שהמלית מוכנה.
מערבבים את חומרי המלית הרצויה (במלית הפרג – מבשלים את המלית כחמש דקות על אש בינונית).
על גבי משטח מקומח מרדדים את הבצק לעובי של כחצי סנטימטר, וקורצים עיגולים בעזרת חותכן או כוס.
מניחים כפית מהמלית במרכז כל עיגול בצק, מקפלים לשלושה ומהדקים היטב. אם רוצים מלית שוקולד – מניחים קוביית שוקולד או שתיים בתוך כל עיגול בצק.
מניחים את אוזני המן בתבנית מרופדת בנייר אפייה, ושומרים על מרווחים ביניהן. אופים בתנור בחום של 160 מעלות, למשך כעשרים דקות.
בתאבון!