בס''ד כו' ניסן תש'פ
מצניחה לצמיחה
העולם כולו עובר טלטלה. קוראים לזה "משבר קורונה".
מאז ומעולם, גם בימים של שגרה לכאורה, חווים בני האדם תקופות של משבר.
מה הוא משבר?
משבר הוא מצב של שינוי סדרי עולם. כל משבר מהווה נקודת מפנה ודורש מאתנו התארגנות מחדש. סוג של "חישוב מסלול מחדש".
ישנן שלוש אפשרויות ליציאה ממשבר.
1. צניחה. נפילה. בסופו של המשבר מוצא עצמו האדם במצב פחות טוב מאשר במצב שקדם למשבר. הוא לא הצליח להתאושש חלילה.
2. אין שינוי. המצב המשברי חולף והאדם מוצא עצמו באותה עמדה, בדיוק עם אותם כלים שהיו לו לפני תחילת המשבר. הוא חוזר לאיתנו אך המשבר חלף מעליו.
3. צמיחה. בתום המשבר נמצא האדם במקום גבוה יותר מאשר היה קודם. במהלך המשבר הוא פיתח כלים להתמודדות שלא היו ברשותו קודם לכן. הוא אף הוציא מהכוח אל הפועל יכולות וכישורים שמעולם לא ידע שהם קיימים בו. עכשיו, כתוצאה מהמשבר, הם עומדים לרשותו, והשימוש שהוא יעשה בהם יאפשר לו איכות חיים טובה יותר והתנהלות בוגרת יותר מזו שהייתה לו קודם המשבר. כאשר זה קורה, ניתן לומר כי המשבר, כואב ככל שיהיה, מהווה מתנה. מנוף לחיים מדויקים יותר.
כיצד ניתן להפוך מצב של משבר למתנה?
כיצד ניתן להפוך צניחה לצמיחה?
ממש עכשיו, בימים אלה, כאשר אנו עדיין בתוך המשבר, חשוב לייצר את הכוחות שיאפשרו לנו לצאת איתנים יותר מתקופה מאתגרת זו.
נתבונן בפסוק "ירבו עצבותם אחר מיהרו" (תהילים, ט"ז, ד').
באיזה מצבים בחיינו אנו נכנסים לעצב? לדיכאון? מתי מתקיים "ירבו עצבותם"? כאשר מתקיים: "אחר מיהרו".
ארבעה פרושים אפשריים לפסוק זה. כל פירוש מלמד אותנו על עיוות חשיבתי שלנו. הבנה של עיוותים אלה יכולה להתוות את הדרך לשינוי ולצמיחה מתוך משבר:
א. "אחר מיהרו" - אנו ממהרים להשוות את עצמנו לאחר. מי יותר מוצלח? אני או הוא? למה יש לו ולי אין? למה מגיע לו? איך קורה שהילדים שלהם יותר מוצלחים משלנו? ובכלל, אני "שווה" יותר או פחות ממנו? מחשבות אלו יוצרות תוגה, מרבות עצב.
ב. "אחר מיהרו" - אנו מייחלים למציאות אחרת. איננו משלימים עם נסיבות חיינו. "אוף ,שוב יורד גשם", "זה נורא שהדירה שלי כל כך קטנה", "בעלי לא מרוויח מספיק". והצימר? זה בכלל לא מה שהבטיחו... אנו בטוחים שבמציאות אחרת, מציאות שבה ירד גשם בדיוק כשזה מתאים לנו, הדירה תהיה גדולה הבעל ירוויח יותר והצימר יהיה מושלם, אז סוף סוף נוכל להיות מאושרים. מכיוון שבעולם של "העלם" המציאות לעולם איננה מושלמת, אנו חיים בהתנגדות ובכעס תמידי.
ג. "אחר מיהרו"- אנו ממהרים קדימה במחשבותינו לעבר זמן אחר, לעבר העתיד. מחשבות מעוררות חרדה על מצבים שעדיין לא התרחשו נטועות במוחנו כבר בהווה. אנחנו אפופי דאגה. העתיד, שהוא כולו פרי דמיוננו, מייצר הווה עצוב ומחליש. "מה יהיה אם...", "איך נסתדר עם עבודות הפסח...? (עכשיו חנוכה...), איך נחתן את הילדים"? (הגדולה בת חמש...), מה יהיה אם הבת לא תתקבל לאולפנא? (היא בכיתה ג').
ד. "אחר מיהרו"- אנו שמים מבטחנו על דברים אחרים במקום על הקב"ה. סומכים על אנשים ש"יסדרו" לנו עבודה, שדכנים ש"ימצאו" שידוך, רופאים שירפאו. אנחנו גם סומכים על כסף, חוכמה, יופי, קשרים עם ה"אנשים המתאימים". אם יש לנו את כל אלה אנחנו מרגישים "מסודרים". יכולים להיות רגועים. תחליפי בטחון אלה סופם שיגרמו לנו אכזבה, עצב.
מה עלינו להבין כדי לצאת מחוזקים מכל אתגר בו ניפגש במהלך חיינו?
א. האדם היחיד שעלי להשוות עצמי אליו, הוא אני... כפי שהייתי אתמול. האם היום אנחנו טובים יותר מאשר היינו אתמול? כל השוואה אחרת יוצאת מנקודת הנחה שאין מספיק בעולם לכולנו ולכן עלינו להיות בתחרות מתמדת: על כסף, כבוד, שם טוב, על מה לא? שכן נראה לנו כי עפ"י כל אלה כביכול, נקבע ערכנו. האמת היא כי הקב"ה מייעד לכל אחד את שליחותו ומעניק לו הן את המשאבים והן את החוסרים להם הוא זקוק לשם מימושה. השאלה היא לא מי יגיע ראשון, השאלה היא האם אני אגיע למקום שיועד לי.
ב. המציאות בה אנו נתונים היא הטובה ביותר עבורנו. כשאנו רוצים במשהו אחר מזה הקיים, עלינו לזכור כי הדבר שאותו אנו רוצים הוא לא בהכרח זה שאותו אנו צריכים. הקב"ה אוהב אותנו. הוא מכיר אותנו טוב יותר מאשר אנו מכירים את עצמנו. הוא יודע בדיוק של חוט השערה מה נכון עבורנו. בימים אלה של "משבר קורונה" בואו לא נשכח: "את אשר יאהב יוכיח". נקבל תוכחה זו באהבה, בהשלמה.
ג. החיים הם כאן ועכשיו. עכשיו יש לנו משימות, תפקידים. נתמקד בהם. כשאנו עסוקים בעשייה אנו לא פנויים לדאגה.
יש כל כך הרבה דברים להודות עליהם בכל רגע ורגע. נוכל לגלות אותם מסביבנו ובתוכנו אם רק נאפשר לעצמנו לחיות בהווה. אל לנו לחזור אחורנית לכעסים מן העבר או לרוץ קדימה לדאגות על העתיד.
זכרו כי היום הוא העתיד של אתמול. אתמול גם דאגנו והנה, היום הסתדרנו.
ד. על מי עלינו לסמוך? נביט היטב ונראה: די בווירוס קטנטן ובלתי נראה לעין כדי להפוך סדרי עולם. כל תחליפי הביטחון עליהם אנו נשענים לא יכולים לבוא לעזרתנו בשעה שכזאת. כולם כאחד התגלו כקנה רצוץ. אף לא אחד מהם יכול ל"סדר" לנו בריאות, פרנסה, חיים.
מסתבר כי גם בעבר לא היו הם אלה שדאגו לשלומנו. זו הייתה אשליה. התפכחנו. "אין עוד מלבדו".
מי ייתן ונזכה לחקוק תובנה זו על לוח ליבנו .
מלכה וגנר
פסיכולוגית קלינית