איך הופכים את התקשורת והשיחה הזוגית מאידיאל למציאות?
(נערך מתוך שיעור שניתן בכנס הקיץ האחרון)
כשאנחנו רוצים לעורר שינוי בתקשורת הזוגית שלנו, ולהפוך אותה לאפקטיבית ויעילה יותר, לפני הכול כדאי לנו לזכור שיצירת אפיקי תקשורת חדשים זהו תהליך שלוקח הרבה זמן. זה קורה לאט לאט, ולא רגע אחרי שאנחנו שומעים שיעור או קוראים מאמר. לכן צריך להיות סבלניים. כל שינוי הרגל או דפוס הוא קשה, ועל אחת כמה וכמה שינוי של דפוס נפשי, כגון יצירת תקשורת זוגית חדשה.
יתירה מזאת, לכל זוג יש דפוסי תקשורת שהתפתחו עם השנים, במודע ושלא במודע. ניסיון לשנות את התקשורת הזוגית בתהליך נמהר וקיצוני, ולא מתון ואיטי – עלול להסתיים בתוצאה הפוכה. לעיתים יש בין בני הזוג מעין "חוזה": ככה אנחנו מתנהלים, וככה אנחנו מדברים. רצון לשנות זאת ייתפס כ"הפרת חוזה", וממילא יגרור חוסר שיתוף פעולה. לכן, הבסיס לתקשורת אפקטיבית נעוץ קודם כל בהכרת דפוס התקשורת הזוגית שלנו. מהם מאפייניו, יתרונותיו וחסרונותיו. איך אנחנו מדברים, מתי אנחנו מדברים, על מה אנחנו מדברים. מה קל ומה קשה לנו כשאנחנו מדברים.
הניסיון לשנות את התקשורת צריך להיעשות בהדדיות, במודעות להבדלים בין שני בני הזוג – הן ההבדלים הבסיסיים בין גברים לנשים, והן ההבדלים הייחודיים בין כל איש ואישה ספציפיים.
בלי לחץ
אי אפשר להכריח אדם לדבר.
מתסכל, נכון? אבל זו צריכה להיות נקודת המוצא הבסיסית שלנו. אפשר להושיב אותו ולדבר אליו, או להתלונן שהוא לא מדבר, עד שהוא יישבר (כמו בחקירה...) ויואיל לפצות את פיו. אבל זה לא מה שאנחנו רוצים בתקשורת הזוגית שלנו, כמובן.
לכן, נעסוק קודם כל בשאלה איך יוצרים קשר.
על פי הנאמר לעיל, מטרתה של יצירת התקשורת הראשונית היא שהאדם ירצה לדבר, או לפחות שידבר מה שהוא רוצה וכאשר הוא רוצה. לכן, התנאי הראשון הוא לא לשדר לחץ, וחשוב מזה – לא להיות בלחץ. הלחץ שיהיה בינינו דיבור, שמשהו ישתנה – מורגש באוויר. זה מלחיץ את שני הצדדים, ובסוף גם מעצבן את הצד שאינו מדבר, שרוצים ממנו משהו שקשה לו או שהוא אינו מסוגל לתת. הוא לא מורגל בכך. לכן הוא מרגיש חסר אונים ו"מסרב פקודה".
תקשורת אפקטיבית חייבת להיות תקשורת רגועה. האפקטיביות איננה נמדדת בכמות הדיבור שהצלחנו לדבר או להוציא מהשני, אלא ביכולת לייצר שיח רגוע. הנינוחות מגבירה את האפקטיביות. לחץ מוריד את האפקטיביות.
סבלנות ואורך רוח
תנאי שמשלים את הנינוחות הוא אורך רוח, כלומר: מוכנות לתהליך ארוך. זוהי ממש תכנית עבודה רב-שנתית, לטווח ארוך.
הצורך באורך-רוח נובע מההבנה שיש להיזהר לא לזעזע את העולם של מי שאנחנו רוצים לתקשר איתו. דוגמה טובה לצורך בזהירות נמצאת בהצפה שפעמים רבות הבעל חווה אחרי אירוע מרגש, חריג או קשה שאשתו עוברת. היא חייבת לספר לו הכול, והוא מבוהל ובעיקר מוצף. בסוף היא גם שואלת אותו: נו, ומה אתה אומר?...
לעומת ההצפה יש להשתדל לתקשר ולשתף בנגיעות קטנות. זוהי התנסות ביצירת קשר במינונים קטנים, לדוגמה:
א. בשיתוף של הנעשה היום.
ב. שיחות בזמן הליכה משותפת.
ג. שיחות בזמן שתיית קפה במשותף.
ד. שיחה זוגית.
התקשורת היא דו-צדדית, ואינה מיועדת רק לפריקה של אחד מן הצדדים. עם זאת, כדאי להיזהר מנתינת מקום באופן מלאכותי מדי, כך שהצד השני ירגיש שלא באמת רוצים לשמוע מה יש לו לומר.
מוטיב מרכזי: הקשבה
מקובל לחשוב שתקשורת וקשר בנויים על דיבור. אנו עוסקים הרבה בשאלה למה אנחנו לא מדברים, איך עושים שיחה, על מה נדבר, איך נגרום לילדים לדבר. נראה לנו שכך אנחנו יוצרים קשר – על ידי התקרבות מילולית. אבל בתקשורת בכלל, ובתקשורת זוגית בפרט, יש עניין נוסף. המרכיב החשוב ביותר בתקשורת זו אינו הדיבור, אלא דווקא ההקשבה.
נראה לנו שהקשבה היא פסיבית, שבה אתה רק יושב ומכיל, ולא נדרש לשום דבר. וזו טעות גדולה! הקשבה היא אפקטיבית מאוד לתקשורת. אדם שמקשיב טוב יכול ממש לפתוח ערוצי תקשורת אצל השני, וליצור תחושת אמון ושיתוף אמיתי. כשאנו מקשיבים, אנחנו יכולים לשמוע לא רק את מה שנאמר, אלא גם את מה שלא נאמר, את הסאב-טקסט, את התחושות שעולות מבין המילים. אפשר לשאול שאלות מכוונות שיועילו להקשבה, אך להיזהר להיכנס בעדינות לעולמו של השני.
וכשרוצים לדבר על הדברים הפחות נעימים?
'חסד ואמת יקדמו פניך'. חסד ואמת. בתקשורת זוגית – חסד ואמת שלובים אחד בשני. את האמת מגישים לשני בחסד.
בהצלחה.