במסכת ברכות רבי יהודה הנשיא אומר:
"לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו, שנאמר [משלי י"ח] 'איש רעים להתרועע'". באמרה זו רבי יהודה הנשיא מנחה כיצד לבנות חיים חברתיים שאינם פוגעים בחיי המשפחה, חיי קהילה שאינם מטשטשים את המשפחתיות הפרטית.
כיצד נכון לאזן בין המעגל הפנימי של המשפחה לבין המעגל החברתי? רֵבּי מציב כלל
"לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו". בתוך המעגל הפרטי האינטימי של האדם וביתו - המכונה בפי רבי
"בתוך ביתו" - אסור שתהיה מעורבות של אף אדם מלבד האיש והאישה. אין דריסת רגל והבעת דעה לחברה הכי טובה, גם לא למדריך החתנים, לא להורים, לא לסבתא החכמה ואפילו לא לרב. המעגל הפנימי והאישי מעוצב ע"י האיש והאישה, ועל ידם בלבד. המעגל האישי בין בני הזוג צריך להישמר לפני החתונה, בשנים הראשונות אחרי החתונה ועד בכלל. אין להכניס רֵעים אל תוך המעגל הפנימי הזה של הבית, שבו מתנהלת דינמיקה זוגית.
הקביעה של רבי מלמדת אותנו שיש להישמר שהבית לא יהיה תחנת רכבת, מין המשך לחדר בפנימייה שהיה לפני החתונה. אנחנו לא משתפים את כל השכונה בדיונים שיש לנו בבית, לא מספרים לחבר הכי טוב כל דבר שמתרחש בבית, וגם כאשר אנחנו ניגשים לקבל עצה - היועץ איננו חלק מהזוגיות שלנו. הוא גורם חיצוני שאיננו מצטרף למעגל הזוגי והאינטימי שלנו.
רק שמור אותי מאוהביירבי משתמש במילה "רֵעים". הרעות בין בני אדם מלכדת, מחזקת ומקרבת לבבות. מצד שני, רבי מצטט את הפסוק ממשלי "איש רעים להתרועע". בשינוי לשון קל, הרֵעוּת מביאה את האדם למצב רעוע, לא יציב ומט לנפול.
גם המילה רֵע יכולה בשינוי ניקוד להפוך ל-רַע. בקשר של רעות יש פוטנציאל אדיר, ויש גם סכנה מאוד גדולה, כאשר הרֵעים מהווים תחליף לרעות המשפחתית, הם עלולים להיות רַעים. כאשר מוקד הרעות איננו בין בני הזוג – אז הרֵעים כבר הופכים לרַעים, הרֵעים מקלקלים והופכים את האדם וביתו לרעועים.
אין יוצא ואין באחשיבותו של המעגל הפרטי, האינטימי והמשפחתי גדולה מאד גם עבור הילדים. משפחות עלולות לבנות מערכת חיים כזו בה הילדים מסיימים את הצהרון, מיד רצים לחוג ומשם לגן השעשועים, לחבר, לשחק בשכונה או ללכת לפעולה. וכך רק כשהבטן מקרקרת נכנסים לאכול משהו בבית. למעשה, הילד חַג כל היום ומשייט מסביב ואין לו נקודת אמצע שמרכזת את חייו. ובמילים אחרות - לילד אין מעגל "בתוך ביתו". הילד מארח חברים בביתו, או מתארח אצל חברים, נוח להורים ונוח לילד, יש תחליף לטלוויזיה ושמו 'חבר'- הילד עסוק עם בני גילו ושומר על שקט תעשייתי. אלא שהחיסרון המהותי הוא החיסרון במעגל פנימי-אישי-ביתי. כך החיים מתנהלים על מי מנוחות, - נוח לאימא שיש לילד חברים, נוח להורים במיוחד אם הילדים מעסיקים את עצמם בחוג תהילים, בשיעורי מתמידים וכו'. הילדים רצים להם ממצווה למצווה, אבל נכנסים הביתה רק לשעת הארוחה.
חלק מבניית
"בתוך ביתו" כוללת סגירת השערים מבוקרת - ההורים צריכים לדעת להכריז על 'עוצר יציאות'! אין חברים שבאים ואין יציאות "אין יוצא ואין בא" - סוגרים את הדלת ומפתחים את הביתיות הפרטית של המשפחה.
הבית קודם לחוץהרב קוק בפירושו לדברי רבי, משייך איזון זה שבין הבית לחברה לעולם של בניין המידות המוסריות. כל מידה צריכה להתבטא בצורה מאוזנת, באופן בו מידה אחת לא פוגעת בכוח חיים אחר. כך גם כל צד באישיות – חברתיות - אסור שיבוא על חשבון דברים אחרים - משפחתיות. מוסיף הרב וכותב:
"על כן באשר חיי המשפחה היא ראשית הצדק, ואחריה תבוא חיי הרעות גם מחוץ לחוג חיי המשפחה, על כן ישים האדם תמיד אל לב שבהיותו מרחיב את גבול היושר לחיות גם כן חיי רעות ואהבה, באופן יותר רחב מחיי משפחתו היחידה, יעשה כן! אבל באופן שלא תהיה מזה כל השבתה לחיי המשפחה עצמה".
המשפחה צריכה להוות את לב תודעתו של האדם. הבית צריך לעמוד במוקד, להיות לוּז החיים ולמלא את המקום המהותי ביותר בנפש. בלשונו של הרב - "המשפחה היא ראשית הצדק". הרבה יותר קל לנו להתפזר החוצה, להתנדב, לעבוד, ללמוד ולהיעלם מהבית. קל להיות עסוקים עד מעל הראש, והראש עצמו איננו עסוק בבית. קל לנו להראות את הצדדים היפים שלנו בחוץ, להיות ערכיים, לשדר אכפתיות, לתקן את העולם - וכל זאת מחוץ לכותלי הבית. הרבה יותר קשה להיות בתוך הבית. בבית אף אחד לא רואה אותנו, אין מחיאות כפיים ואין קידום. ובנוסף, האנשים שמוציאים אותנו מהכלים, דווקא הם שותפים איתנו לאותו מטבח, אותה מקלחת ואותו שולחן. קשה יותר להיות סבלני, נעים ובעל מידות טובות בבית, כי בבית יוצאים כל המתחים, הבקבוקים נפתחים והשדים מחוללים...
האופן הראשון שבו בונים את "תוך ביתו", את המעגל הפנימי והמשפחתי, היא בהפניית כוחותיו של האדם לתוך ביתו.
בשלב ראשון עלינו להבהיר לעצמנו מהו המעגל הפנימי והיסודי בחיינו? מה עומד בראש סולם העדיפויות שלנו? בראש צריך לעמוד הבית!! הראשונים שאנחנו תורמים להם ומשקיעים בהם צריכים להיות בני המשפחה. המקום הראשון בו אדם מיישם את החסד והצדק שלו ראוי להיות הבית.
יסוד בניית המעגל המשפחתי טמון בתודעה של האדם, שהיא שצריכה לומר לאדם: העיקר הוא הבית! לשם תפנה בראש ובראשונה את כוחותייך. על גבי התודעה הזו מתחילים את מלאכת השיחה הזוגית, השיחה האישית עם הילד ועוד כלים מעשיים.
איש יכול לשיר לאשתו "אשת חייל" בטון של טנור אבל בליבו פנימה, עיקר חייו הוא העבודה או החברותא בישיבה. בני זוג יכולים לקיים פגישות זוגיות בהתמדה אבל השאלה הראשונה איננה כמה שעות שיחה צברתם, אלא האם המשפחה שלכם עומדת במרכז תודעתכם?
סדר העדיפויות המתוקן הוא שבן/בת הזוג עומדים במרכז המעגל הנפשי, הם העיקר. בשביל אשתך אתה תקום שלוש פעמים בלילה להרגיע את הילד, בשביל בעלך תתאמצי להכין ארוחת ערב חמה גם כשהמטבח נראה כמו אחרי סופת הוריקן. ברדיוס הרחב יותר עומדים הילדים, והם צריכים לחיות בהכרה שההורים אוהבים אותם, ההורים פה בשבילם. משם אפשר לצאת למעגלים חברתיים רחבים יותר.
מרכזיותו של הבית איננה נמדדת במילים אלא במעמד נפש. בני הבית צריכים להרגיש שהדבר הראשון אליו ההורה מחויב הוא הבית, לשם מתנקזים הכוחות. יכול להיות שבפועל אבא חוזר הביתה פעם בשבועיים, אבל הדבר הראשון שהוא מחויב אליו הוא הבית.
אני והקהילה אמנם חשוב לתרום למען הקהילה, להתנדב, ליזום, להיות שותפים בוועדת חסד וכו'. חיי חברה חשובים, וחשוב לתרום לחברה ולהסתכל מעבר לדל"ת אמות ביתך. אך כדי לדעת אם חייך מאוזנים, שאל את עצמך האם יש ביציאה למעגל רחב יותר משום פגיעה בבית? האם החברה והחוץ מעמעמים את חיי המשפחה? ואלי זו בכלל בריחה מהמשפחה?
יש לבנות קודם כל בסיס חזק בתוך הבית והמשפחה, וממנו ניתן לצאת ולהשתתף בפעילות חברתית ביישובים, בקהילות, בגרעיניים תורניים וכו'. קהילה בריאה צריכה להכיר בכך שמשפחות חזקות בונות קהילה. השאיפה לא צריכה להיות חיי קהילה מסביב לשעון, כי קהילה שהמשפחות בה לא בנויות חזק, - תסבול כעבור זמן מבעיות בבתים ובקהילה. כשמקעקעים את המשפחות, לבסוף החברה כולה תהיה רעועה – 'רעים להתרועע'. . מלבד הסוגיה של הצניעות וההלכה, יש כאן סוגיה חברתית ונפשית בעייתית והיא ערעור הבתים מיסודם. משפחות שכל הזמן משתתפות באירועים, אוכלות עם חברים, מטיילות עם השכנים, הילדים משחקים בחוץ עם חברים ודלת הבית נפתחת ונסגרת ללא הרף - מאבדות את ביתן.
יפה עשו מספר יישובים בהם בחלק משעות היום גן השעשועים סגור. לא רק כדי למנוע רעש מהשכנים אלא כדי למנוע מצב בו הילדים חיים בחוץ. בקהילה בה לוחצים על המשפחות להגיע לאירועים חברתיים, בקהילה בה כולם אוכלים כל שבת עם כולם - הבתים יתערערו וממילא הקהילה תתפרק.
כל בית הוא יצירה ייחודיתכותב הראי"ה:
"ריבוי הרעים בתוך ביתו, התערבם [=מעורבותם] ביותר מהמידה הראויה, מביא שהאדם לא יהיה מתייחד בהנהגת ביתו כפי רוחו הוא כי אם כפי רוח הרעים הבאים בתוך הבית, והוא כאב נעכר הנובע מהשיטה הכוזבת של ביטול כוח הפרט לגמרי והפסדת צורתו בשביל אחרים" (שם)
בחברה המודרנית, מצד אחד מאדירים את מקומו של האינדיבידואל ומצד שני הופכים את הפרט להעתק של חברה. יתרה מזאת גורמים לאדם לבחור מרצונו להיות העתק של החברה. קונים לילדים את אותם המשחקים, נוסעים לאותם המקומות, מתלבשים אותו דבר, שולחים לאותם מוסדות חינוך, והילדים מזמרים בבית: "אימא, לכוווולם יש", ואם יש לכולם אז כנראה גם לנו צריך להיות... אנחנו הופכים מרצון להיות העתקים זה של זה, כולם מֵחקים את כולם. האדם עסוק בחיים עפ"י החברה והאופנה, לא מפתח את ייחודו, ולא מפתח את ייחודו של הבית הפרטי, אותו הוא ואשתו בונים בעשרים אצבעות.
עלינו לנתק את עצמנו מפרסומות, מחברים, ממה אחרים יגידו ויחשבו - להתנתק מהשוואות לשכנים ולהתרגל לחשוב לבד, לפתח שיח פנימי של הבית, לפתח כללים ונורמות ייחודיים לבית שלנו. והכללים אצלנו שונים מהכללים בבתים אחרים, אנחנו לא כמו כולם וזה בסדר גמור.
כאן בונים בית- אין כניסה לזריםלכן, איננו דנים על דברים ששייכים לליבת הזוגיות והמשפחה עם אנשים אחרים, גם אם מדובר בחבר הכי טוב או באחות התאומה. דברים ששייכים לאינטימיות שבינו לבינה, ולא רק במובן הפיזי – נשארים בין בני הזוג. נושאים הקשורים לתעודת הזהות של הבית, בירוריו הדתיים, הכללים של הבית, השאיפות והנורמות לא נידונים עם אף אחד מחוץ למעגל המשפחתי. אפשר כמובן לבוא ולהתייעץ אבל את ההכרעות בני הזוג מכריעים בעצמם.
הרב, ההורים או יועץ מקצועי הם יועצים ותו לא.
אין להכריע דיונים בעזרת דוגמאות מאנשים אחרים: "מיכה של שלומית עשה..." , "ככה עושים כולם", "ככה הרב אמר". לא מלחיצים זה את זה בעזרת אנשים אחרים, צדיקים ככל שיהיו. הדיונים הפנים משפחתיים צריכים להישאר סטריליים. איננו משתפים אחרים בדיונים הזוגיים שלנו ואיננו מעתיקים מאחרים. כדי לא להיות העתק של משפחות אחרות עלינו לחשוב, לבקר, לבדוק מה מתאים לנו ומה לא עלינו להיזהר מאוד לא להכניס הביתה השפעות זרות - "לעולם אל ירבה אדם [דעות של] רעים בתוך ביתו".
התהליך הרצוי הוא בנייה זוגית של תעודת הזהות של הבית מבחינה ערכית, דתית, חינוכית, מוסרית והתנהגותית. ככל שנבנה את ביתנו במינימום השפעה חיצונית, כך נבנה בית יציב יותר עם עוגן חזק יותר ומשם נוכל לצאת לפעילות חברתית, מעורבות קהילתית וציבורית.