הגמרא במסכת שבת [שבת ס"ז] מונה רשימה ארוכה של מעשים אסורים משום דרכי האמורי. האמורי הוא אחד משבעת עמי כנען שנצטווינו להשמידם בבואנו לארץ. הגמרא מונה מנהגים וביטויים שהאמוריים נהגו לעשות, וחז"ל אסרו אותם לדורות .
הרב קוק מבאר שחז"ל לא יצאו כנגד אותם מעשים טכניים שאותם עובדי אלילים עשו בלבד, אלא, שבאקטים האלו האמוריים ביטאו סוג של מעמד נפשי, הלך נפש, סוג של תרבות. הרב קוק מסביר שאותם "דרכי אמורי" נמצאים גם היום, ומופיעים בצורה יותר מעודנת.
אומרת הגמרא כך: "הוא בשמה והיא בשמו, יש משום דרכי האמורי" – אחד מהמנהגים של האמוריים היה להחליף את השמות של הזכר והנקבה. הבעל היה קורא לאשתו בשם גברי והאישה הייתה קוראת לבעלה בשם נשי. זה אחד מהמנהגים של האמוריים. מה עומד מאחורי המנהג המשונה הזה?
אומר הרב קוק: "יסוד דרך ה' הסלולה בישראל הוא מילוי החובה. התעודה האלוהית היא מקפת את האדם ולמלות את תכונתה נוצר האדם עפ"י גורלו להיות איש או אשה, היינו למלא תפקיד ידוע בהוויה" תורת ישראל מלמדת אותנו שיש לכל אדם חובה למלא בעולמו.
המשפט הראשון שפותח את מסילת ישרים, ספר המוסר היסודי של עם ישראל הוא: "יסוד החסידות ושורש העבודה, שיתברר לאדם מה חובתו בעולמו". העולם הזה איננו הפקר. יש לכל אחד ייעוד, שליחות, תפקיד.
אומר הרב קוק: ההבנה הבסיסית של תורת ישראל היא שיש לאדם חובה. האדם נברא כדי למלא תפקיד מיוחד בהוויה. אם הוא נולד כאיש – יש לו תפקיד, ואם היא נולדה כאישה – יש לה תכלית. כאשר אדם נולד עם נתונים מסוימים, ביולוגיים, פיזיולוגיים, נפשיים, רוחניים- דבר זה בא ללמדנו שיש איזה תפקיד מסוים במציאות שרק אותו אדם יכול למלא ולא אף אחד אחר. לכל אדם יש תפקיד, מטרה, חובה בעולם שרק הוא יכול למלא, יסוד זה מכונה אצל חז"ל: שמו של האדם. לכל אדם יש שם. שם איננו רק צליל פונטי שההורים קוראים לילד שלהם. שם בא לבטא המהות.
"דרכי האמורי נוסדו על ההנחה המגושמה שהחיים הם 'מילוי-החפץ', לא 'מילוי-חובה'. את החפצים אפשר להחליף על פי השפעת חפץ יותר מלבב. חיי המשפחה המוטבעים על פי מילוי החובה, מכוונים את התפקיד לכל צד, עד אשר עם כל ההשפעות שכל אחד מקבל מזולתו לא יומר היסוד של ההויה ותכונת החיים - שהוא יסוד השם." [עין איה שם]
אומר הרב: חלק מהנתונים שבהם האדם נברא, כוללים גם המין שלו. דרכי האמורי מדברים על כך שאין מגמה, אין מטרה. ממילא, כל הנתונים שאני נולד איתם, הם חסרי משמעות. מה אעשה בחיי? רק מה שאני רוצה. זו טעות. אמנם נכון הדבר שהרצון שלנו יכול לשנות את המציאות, אבל ביטוי כמו: "אין דבר העומד בפני הרצון" איננו מופיע במקורות.
. אומר הראי"ה: על פי דרכי האמורי, קרי – בתרבות החומרנית, האלילית שהיום מיוצגת ע"י התרבות המערבית, ההבדלים בין הנשים לבין הגברים מטושטשים. מבחינת התרבות המערבית "הוא בשמה והיא בשמו"- הכול תלוי ברצוננו. אם נולדת אישה ואת רוצה להיות לאיש במעשייך, במראך ובתכונותייך- החברה המערבית תחזק את ידייך. אם נולדת כאיש אבל אתה חותר להיות לאישה במובנים אלו או אחרים- הדרך פתוחה לפניך.
הרב צבי טאו מבאר את הסוגיה הזו בספרו 'לאמונת עתנו' [חלק ג'] : המשפחה היא חלקו של האדם בבניין העם, בבניין הדור והדורות. חיי המשפחה שייכים ישירות למהותו של האדם ומוטבעים על פי מילוי החובה. כשבני הזוג מבינים זאת – יש אחדות ובניין, מוצקות והרמוניה, יש תכלית לכל מעשיהם 'שכינה ביניהן'. אולם כשנשכחת הכרה זו ומתחילים הם לבקש את מילוי החפץ – מתפרק התא המשפחתי. כשם שלכוחות הנפש של היחיד אין עמידה אם ימשוך כל כוח לכיוון אחר, כן הוא בחיי המשפחה. הטבעיות, הבריאות והנורמליות של החיים המשפחתיים, הלאומיים והאנושיים, הן דווקא במילוי החובה. מבלעדיה נהיה האדם 'כמוץ אשר תדפנו רוח' לפני כל תאווה, עד שאין דבק בין כוחות הנפש, אין דבק בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, בין היחיד לאומתו. רקמות החיים היסודיות הולכות ונהרסות."
ההרמוניה שבחיי המשפחה יסודה במה שהאיש והאישה משלימים, כל אחד באופיו המיוחד, את הבית. במה שכל אחד מוציא לפועל את חלקו ומקבל מהשני את השלמת הצדדים החסרים בו – בזה נבנית המשפחה. אחת ממחלות דורנו היא ההתכחשות לתפקידים השונים.
התרבות המערבית מדגישה את השוויון בין האיש והאישה. כמובן אין אחד ששווה יותר מהשני. אבל להגיד שהאיש והאישה זהים- זו טעות. האיש והאישה שונים, לא רק במבנה הפיזיולוגי, אלא גם במבנה הנפשי ; אומרים חז"ל: "איש, דרכו לכבוש, ואין אישה דרכה להיכבש". אצל האיש, היסוד הזה של המלחמה, הניצחון, הפיצוח, של הקשיים של החיים בצורה חזיתית, הוא הצד המוביל אותו. אצל האישה, הצדדים העדינים, הרכים, האציליים, הרוחניים, הם היותר דומיננטיים.
אומרים חז"ל: "אישה פסולה לעדות" לא בגלל שמזלזלים באשה ולא מאמינים ביכולת שלה לראות את מה שקרה. אלא עדות זה בית משפט. בית משפט זה מלחמת החיים. אשה 'כל כבודה בת מלך פנימה'. היהדות מנסה להוציא את האישה מרשות הרבים הלוחמנית שהחברה מצויה בה, ולאפשר לה לשמור על פנימיותה העדינה. ההבדלים בין האיש והאישה אינם דיכוטומיים הגבר כמובן איננו רק שכל וקשיחות והאישה היא רק רגש צרוף. ברור שהצדדים האלו מעורבים כמו כל דבר בחיים. ועם זאת התכונה הדומיננטית של האיש היא השכל ושל האישה הרגש.
בתרבות האמורית, המערבית, כל הנושא הזה של עדינות, אצילות, פנימיות ורוחנית- חסר משמעות. עיקר החיים מבטא בחומר בחיצוניות. ממילא לאט לאט נוצרת תרבות שלימה שמקיפה אותנו באין סוף ערוצים המשדרת לאישה: מתי תהיי שווה משהו? כשאת גבר. אם את יושבת בבית עם הילדים, אם את הולכת למקצועות נשיים: הוראה, גננות, זה לא רציני. אך את קרייריסטית, אם את הולכת להיות מנכ"לית של חברת הייטק, אם את הולכת להיות טייסת בצה"ל, אז את שווה משהו. זו תפיסה שלא מגיעה מתוך רצון להשוות בין במינים, אלא מתוך זלזול מוחלט בתפקיד הנשי בעולם. מחיקת התכונות הנשיות יוצר הרס מוחלט של התרבות, הצד הנשי הולך ונעלם לו.
העדינות, הפנימיות, הנשיות, הביתיות, הופכים להיות לא רלוונטי. וכאשר הפן הנשי במציאות חסר, העולם כולו חסר. הביטוי הראשון והכואב יהיה בחיי המשפחה. בבית יש שני גברים, יש שני קרייריסטים. הילדים לא סופגים את הצדדים הנשיים שאימא אמורה להעניק לבית. אובדן הנשיות ממשיך ומחלחל הלאה לתרבות כולה.הצדדים הנשיים חסרים. הכול נהיה גס וציני.
יש למגמה הזו ביטויים אבסורדים לחלוטין, הדוגמה הכי מובהקת לניסיון המשונה של התרבות המערבית, לעוות ולטשטש את המציאות ולהפוך את הנשים לגברים הוא הניסיון להכניס נשים לצבא לתפקידים הקרביים של הלוחמים. ..
"אחת ממחלות דורנו היא ההתכחשות לתפקידים השונים. המחלה היא נוראית ומשפיעה מעבר לחוגה. בחיי המשפחה, למשל, כשחפצה האישה להידמות לאיש, ואינה ממלאת את חובתה הנשית, הרי שלא היא לבד נפגעת, כי אם לא פחות ממנה אף האיש, הזקוק להשלמתה, הצריך לקבל מנפש האשה יסודות של טבעיות ובריאות שורשית, החסרים או החלשים אצלו."
"כאשר יחסרו יסודות אלה מהאישה, כתוצאה מחינוך מעוות או משטיפת מח תקשורתית וסביבתית, ולעיתים כתוצאה ממעמדה הנפשי הטבעי שאיבד כבר חלקים רבים מנטיותיו הנשיות, מהשפעת המסורת התרבותית והערכית של דורות קודמים"
ז"א, אומר הרב טאו, היום הדבר כבר כ"כ מוטבע בתרבות עד שנולדות בנות עם תכונות גבריות.
ממשיך הרב: "הרי שהאיש, בעלה, נותר חסר ולקוי, וממילא גם החברה, האומה והאנושות כולה. יסודות עיקריים לבניין הנפש, לבניין החברה והחברה, האומה והתרבות, ייחסרו אז וחולשה גדולה יורדת לעולם. אין אמונה ואין שלום, אין אהבה והשלמה הדדית, הכל ריקני וגס, ציני ואלים, וההשלכות ניכרות בפרצופה של התרבות כולה– בחיי המשפחה הנהרסים"
מה שקורה היום בתרבות הכללית מתבטא בחברה שמאבדת את זהותה הקולקטיבית. אין תא משפחתי. שני בני הזוג, כל אחד במרוץ החיים שלו, אין להם זמן להקים את המשפחה. נוצר מתח נפשי כתוצאה מחוסר האיזון והנחת המשפחתיים. "כל קלקולי החיים באים, ועל כל פנים רבים מהם, מזה שהאיש רוצה ללבוש בגדי אשה, לגדול מאליו כצמח השדה, במובן הרוחני והמעשי, והאשה חפצה ללמוד ולכבש. יבאו ימים ויכיר העולם את עוותתו, ויחזיק כל מין במדתו, ואז יהיו לנו מין אנושי ממוזג, שהטבע הבריא כשהוא לעצמו מצד האם, והופעת רוח הפועל והמחפש מצד האב, שניהם כללו את יפיו."
זה האידיאל התרבותי הכללי ובמציאות של היום, לאור האידיאל הזה, צריך למצוא את הדרכים, במציאות המאוד לא פשוטה של היום, כל אחד צריך לנווט את עצמו בתוך המהלך הזה, לחזק את תכונותיו ואת ייעודו.
עריכה: נעמה אבידן