בצעירותנו היו לנו חלומות בנושא הסביבה בה נגור, הקהילה בה נגדל את ילדינו, תמונה עתידית לגבי משפחתנו ולגבי הערכים אותם נגשים. גם אם החלומות הללו לא היו ברורים ומנוסחים, הם היוו מצפן שהוליך אותנו קדימה, או מנגינת רקע שהזכירה לנו את המקום אליו שאפנו.
בפועל, עד גיל 40 לערך, אנחנו עסוקים מאוד בהקמת ביתנו. אנחנו מתפקדים תחת עומס, עלינו לתמרן בין הבית, הילדים והעבודה. החלומות שלנו נסוגים לאחור, אנחנו מותשים, צונחים למיטה לעת ליל והחלומות שחלמנו בהיותנו צעירים, נרדמים איתנו. אין לנו זמן להגשמה עצמית, אנחנו עסוקים עד מעל הראש בניהול השוטף של הבית, בגידול הילדים ובפרנסת המשפחה.
וכשהילד הקטן מגיע לכיתה א', או אחרי שנים ספורות כשבן הזקונים שלנו מגיע לחטיבת הביניים ומסיים את הלימודים בשעה מאוחרת יותר, מתחיל פרק חדש בחיים. הילדים גדולים ועצמאיים יותר, ההורים כבר פחות נדרשים לתמוך ולסייע באופן רצוף. [וודאי שילדים גדולים גם כן זקוקים להוריהם, אך הם מעדיפים לדבר אתנו בשעות הערב המאוחרות ולאו דווקא בשעות אחר הצהריים... המרכיב התלותי ביחסים פוחת]. יום אחד, אתם חוזרים מהעבודה, ואין בבית ילדים שמחכים לכם. פתאום יש לאימא זמן פנוי שלא היה לה בעשרים השנים האחרונות. אם הילדים יצאו לפנימייה, גם הערבים בבית הופכים לשקטים יותר. בני הזוג חוזרים להיות זוג, לאחר שנים ארוכות בהם הם היו הורים למשפחה צוהלת ושמחה. בגיל 45+ נפתחות בפני ההורים דלתות לאפשרויות נוספות מלבד גידול הילדים.
בתקופת החיים שנפתחת בגיל 45+, מתפנה לנו זמן למימוש עצמי, לביטוי הערך העצמי שלנו, להתפתחות ולמימוש חלומות. בזכות הקדמה והתפתחות הרפואה, אנשים ונשים בגיל 45-50 הם עדיין צעירים, החיים עוד לפניהם, יש להם עוד כ-40 שנה של חיים מלאים, באיכות חיים טובה.
לאלו מאיתנו שאין 'חלום שנרדם' בעשרים השנים האחרונות, כדאי להקשיב פנימה ולנסות להרגיש אילו תחומים מושכים אותנו? באיזה אפיק נרצה להתפתח? מה החלום אותו נרצה להגשים בעשורים שעומדים בע"ה לפנינו? אפשר גם להיפתח באמצעות הקשבה למגוון האפשרויות המוצעות בימינו: התנדבות, לימודים, חוגי אומנות, העשרה או תחום תעסוקה חדש. יש הזדמנות לפתח עולם נוסף מלבד הילדים והמשפחה. ייטב לנו וגם למשפחתנו, אם נמלא את שנותינו בתוכן ובפעילות יצרנית. אם נגדיר לעצמנו חלומות - ייתכן ונצליח לממש אותם.
בצד החלום שצומח, בגיל 45+ אנחנו נמצאים בדור הסנדוויץ'- יש לנו ילדים בגיל ההתבגרות, יש לנו ילדים נשואים, יש לנו ילדים בתהליך בחירת בן זוג, ומן העבר האחר יש לנו הורים שייתכן כי הם בני 80+. אין זה מן הנמנע שנמצא עצמנו בסיטואציה מורכבת, מצד אחד -הורים למשפחה גדולה עם הרבה צרכים, ומן הצד השני בנים להורים שצריכים עזרה. למי לעזור? לבת אחרי הלידה או לאימא שעברה ניתוח? אם הורינו חיים בטוב ובבריאות איתנה- מה טוב, אך לעיתים אנו סועדים הורים קשישים, ואנו נדרשים להכרעות לא קלות.
בשנות ה-45+ אנו גם עסוקים בליווי בנים ובנות לקראת הנישואים: איך לעזור לילדינו לחפש אחר בן זוג? האם להתערב? האם למשוך מאחורי הקלעים או באופן גלוי? זאת מערכת מורכבת שיש להכיר וללמוד אודותיה.
אצל הילדים שמצאו את זיווגם עולות שאלות אחרות: האם נלווה בתמיכה כלכלית את הילדים הנשואים? איך נבנה את מערכות היחסים עם הכלות/ החתנים בצורה טובה? במרקם היחסים עם הילדים הנשואים- עד להיכן אנו מתערבים? מה תפקידנו? כיצד שומרים על פרטיותם מחד, ומגלים מעורבות והתעניינות מאידך?
ייתכן שמתגוררים עמנו בבית ילדים בני 25+ : האם לעודד אותם להישאר בבית או לעודד אותם לקבל עצמאות ולצאת לדירה שכורה? האם לסדר את החדר של הבן או הבת הגדולים או שעלינו לדרוש מהם לסדר את החדר ולאסוף את בגדיהם בעצמם? האם הפנמנו שבגיל הזה הילדים כבר אינם מעוניינים שההורים יחנכו אותם? ביחס לילדים נשואים, אנו מבינים שפרק החינוך של הבן או הבת הנשואים הגיע אל תומו עם החתונה. לעומת זאת, ביחס לילדים לא נשואים- אנו מרגישים חובה להמשיך ולחנך אותם גם אם כבר מלאו להם 30 שנים. עלינו לקבל שהילדים הללו הם בוגרים לכל דבר ועניין, פועלים כעצמאים בכל תחומי חייהם, עלינו לדעת לשחרר אותם ולאפשר להם לעוף מהקן, בפועל או כמטאפורה, בין אם הם נשואים ובין אם הם רווקים.
נושא נוסף שעולה וצף בשנים אלו הוא נושא הסבתאות. הסבתאות המודרנית היא נושא חדש שאנו נדרשים להגדיר בדורנו. כיום, סבתא היא אישה צעירה בעלת כוחות ותפקידים, עובדת ופעילה. יש נשים שמפחדות לצאת לפנסיה או לשנת שבתון מחשש שהילדים יגייסו אותן שלא ברצונן לטיפול בנכדים... האם סבתא יכולה להציב גבול או שמא היא צריכה למלא את תפקיד הסבתא של לפני דור או שניים ולפתוח קריירה נוספת כמטפלת כדי לעזור לילדים? אנחנו רוצות להיות סבתות טובות, אבל גם רוצות את הנחת והשקט שלנו. עלינו ללמוד כי נתינה יכולה להיות טובה רק מתוך בחירה. מי שמוצא את עצמו עוזר בכפייה ויוצא מכך סחוט ומריר, מי שמרגיש 'קורבן' - נשאר בתחושה שלילית שלבסוף תפגע בו ובסובבים אותו. מי שגויס לעזור ויוצא בסופו של יום עם תחושה חיובית, יכול להמשיך לתת ולעזור. עדיף להציב איזה שהוא גבול ולהישאר עם נשימה ולא לסחוט את עצמי עד אפס כוחות ולהרגיש סחוט וממורמר.
בגילאים האלו מתרחש המפגש המחודש עם בן-הזוג. יש זוגות שלאחר שהקן מתרוקן, מתוודעים לנוכחותו של בן הזוג עמו חיו בעשרים השנים האחרונות... בהמולת העשייה לא הספקנו להקדיש זמן לזוגיות, וזה הזמן להשקיע שוב בקשר. לאחר יותר מעשרים שנות נישואין - חוזרים להיות זוג צעיר, יושבים יחדיו בארבע עיניים לשולחן השבת. הילדים יצאו מהבית, ואין מישהו לטפל בו, מלבד הזוגיות שלכם עצמכם. איך בונים את הזוגיות מחדש? מהם תחומי העניין המשותפים לשנינו? איך אנחנו חוזרים ליצור שיח על עניינים שאינם טכניים?
היבט נוסף בגיל זה הוא התמודדות עם תסמונות גיל המעבר, יש נשים שקשה להן להיפרד מהאופציה של האימהות ויש שמרגישות טוב ביציאה מהמעגל החודשי. יש נשים שמרגישות שנפרש בפניהן מרחב פתוח לאחר הפרידה מהמחזור, ויש שמרגישות שנשיותן נובלת. תחושות פיזיות חדשות מאפיינות את הגיל, צריך להכיר אותן וללמוד להתמודד עמן. עלינו להכיר ולהיערך לקראת גיל המעבר, לקבל אותו בברכה, לדעת שכל שלב שמיצינו אותו הוא פתח לשלב הבא.
מי שעדיין נמצאת בשלב בו היא מגדלת ילדים רכים- שתקדיש להם את מלוא תשומת הלב, ובפינה קטנה תזכור ותזכיר לעצמה שיגיעו גם ימים אחרים, ועוד תהיינה אפשרויות נוספות וחדשות...
חיינו דומים למסע. אם יש לנו יעד וציוני דרך, אנו צועדים קדימה, וכאשר אנו עוצרים בתחנה זו או אחרת, אפשר לסטות מעט, ואחר כך לחזור למסלול המקורי. אם אין לנו יעד או מפת דרכים, אנו עלולים לשוטט, העצירות הופכות לתחנות, והמסלול כולו מבולבל ולא מספק. כדאי לדעת להציב לעצמנו את המטרות שלנו, ולחתור אליהם בהדרגה ובסבלנות.
ב"ה בדורנו אנו זוכים לתוחלת חיים ארוכה ואיכותית יותר בע"ה נוכל לחיות את חיינו הבוגרים בבריאות, בשמחה בצלילות, ולהתקרב למימוש החלומות האישיים שלנו, כן נזכה.
שיעור זה הועבר במסגרת "מפגש על כוס קפה" בבית מכון בניין שלם.
השיעור הועבר לנשים אך מתאים מבחינות רבות גם לגברים.