הקשבה היא אחד מן הכלים החשובים ביותר לתקשורת טובה – בבית ובכלל * ישנם כמה כללים פשוטים להקשבה, וכשממלאים אותם, החיים בבית נראים אחרת לגמרי.
מוזמנים ללמוד יחד, ובע"ה ליישם.
(מתוך שיעור שניתן במכון בנין שלם. חלק מן הדברים לקוחים מתוך ספרה של הפסיכולוגית מלכה וגנר "לחיות את עצמנו", בהוצאת פלדהיים. בספר ניתן למצוא כלים ומידע נוסף)
מסופר על רבי אריה לוין זצ"ל, שפעמים רבות הצליח לרפא חולי נפש שהרופאים לא הצליחו לרפאם. אחד הרופאים שהיה שולח חולי נפש לרב אריה היה פרופסור הלפרין. פעם אחת ביקש הפרופסור מרבי אריה שיגלה לו את סודו ויסביר לו כיצד הוא מצליח במקום שבו נכשלים רופאים מומחים.
"מה אתה אומר להם?" שאל הפרופסור.
"אני מקשיב להם בסבלנות", השיב רבי אריה.
"אכן הקשבה היא כלל גדול בתורת הנפש", הגיב הפרופסור, אך רבי אריה הוסיף: "אינני מסתפק בהקשבה, אלא מוסיף גם קורטוב של השתתפות. והחולים מרגישים בכך".
אכן, הקשבה היא רפואה גדולה מאוד, והיא נצרכת לכל אחד מאיתנו, ובטח כשאנו מנסים ליצור משפחתיות תקינה, חמה, אוהבת וקשובה.
תנאים בסיסיים להקשבה
פעמים רבות הילד חוזר מהגן, שופע סיפורים וחוויות, אולם זמנם של ההורים דוחק, והם מתוסכלים מכך שהם אינם יכולים להקשיב לכל סיפוריו. לא יעברו שנים רבות עד שנשמע את אותם הורים שואלים: "אנחנו לא יודעים מה לעשות, הוא לא מספר... הכול אנחנו שומעים מילדי השכנים".
התנאי הראשון להקשבה: פנו זמן. נכון, לפעמים אין זמן, אבל אפילו דקה של תשומת לב לילד / לבן הזוג כשהם מלאים בחוויות ומשתוקקים לשתף – עושה פלאים. הידיעה כי עלינו ללמוד להקשיב לא באה על מנת לרפות את ידינו, חלילה, ועל מנת שנהיה מתוסכלים מהפעמים שבהן לא הצלחנו, אלא להיפך – לחזק אותנו ולהפוך את לבנו ללב מאזין. מודעות לחשיבות ההקשבה תעזור לנו להקשיב למרות העומס המוטל על כתפינו, ולפנות לכך זמן. זמן וסבלנות הם הכרחיים להקשבה, לכן אם אלו אינם עומדים לרשותכם כעת – קבעו מועד אחר לשיחה.
התנאי השני הוא: עלינו לרצות לשמוע מה יש לו לומר, ולא להשמיע את מה שיש לי להגיד. כל אדם מרגיש האם האדם שמולו קשוב אליו, למצבו ולצרכיו, או שהוא רק מנסה להשחיל פנימה את סיפור החיים שלו עצמו. כדי להקשיב, עלינו להיות "איזהו חכם? הלומד מכל אדם", ולא להתנשא במחשבה שאנו יודעים הכול ויכולים ללמד את הצד השני. עלינו להתנתק מדעות קדומות, ולשים לנגד עינינו את לבו של האדם שמשתף אותנו. זה לא קל לשתף, לכן עלינו להיות לא שיפוטיים.
ההקשבה מעלה את הערך העצמי של המספר, לכן "אם הסיפור שלי לא חשוב בעיני ההורים שלי – כנראה שגם אני לא חשוב להם..." – זהו מצב שלא כדאי להגיע אליו, לא בבית ולא בכלל. ולהפך – כשאנו קשובים לבני זוגנו או לילדינו – הם יודעים שיש להם פינה גדולה ומקום חם בתוך הלב שלנו.
איך מקשיבים?
התבוננו בפנים של המדבר, הישירו אליו מבט רך ומתעניין. נינוחות וקשר עין הם חיוניים להקשבה. חייכו או הרצינו בהתאם למסופר.
חזרו על דברים מרכזיים בהשתתפות: "את מתוסכלת מאוד ש...", "אני שומע שזו הייתה עבורך הפתעה גדולה...", וכדומה. תגובות אלו יסייעו למספר לברר לעצמו כיצד הוא מרגיש.
אל תחפשו היגיון וצדק בדבריו, אלא התחברו להרגשתו.
הקשבה מעודדת את המספר לפתח את מחשבתו ולברר את הדברים לעצמו, דבר שפעמים רבות יוביל אותו לפתרון.
עשה ולא תעשה בהקשבה
ישנם משפטים שעלולים להוות "מחסומי תקשורת", ועלולים לגרום לכך שהצד השני לא ירצה לשתף אותנו שוב. כאלו הן למשל הפקודות: "הגיע הזמן שתפסיקי לעשות בעיות", הטפות המוסר: "הוא צודק, באמת לא נהגת עמו בהגינות", מתן עצות: "היית צריכה לגשת אל המורה", האשמה וביקורת: "כך אתה עושה תמיד לאחרים, הגיע הזמן שיחזירו לך", השפלה: "צדיק תמים... מכירים אותך", תנחומים: "עזוב, ממילא מחר תשכח מזה", ניסיון לשנות נושא: "חבל להתעמק במה שהיה, בואי לאכול".
לעומת מחסומי התקשורת, ישנם משפטים "פותחי דלתות" שעשויים לפתוח גם את הלבבות: "ספרי לי עוד", "האם הבנתי נכון ש...", "מעניין אותי לשמוע איך זה קרה", "זה נשמע חשוב / מעניין / מרתק / מרגש", "ודאי כעסת לשמוע את זה", "אני שומעת שאתה עדיין שם".
וכמאמרו של רבי אריה לוין זצ"ל, ההשתתפות היא אכן פתח גדול להקשבה ולשיחה ששני הצדדים יצאו ממנה בתחושה טובה.
אז קחו לכם את השבוע הזה, ופשוט... הקשיבו.