חוויותיה של אסתי ארנד, יועצת המכון, ממלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים
"מלחמת ששת הימים היא אחת החוויות המכוננות בחיי", פותחת אסתי ארנד, יועצת מכון בנין שלם, שהייתה ילדה בבית הספר היסודי בזמן המלחמה.
"כל החוויות שלנו סבבו סביב מה שאירע אז. בבית הספר היינו משחקים בירדנים ובישראלים, ומי מנצח את מי. התגוררנו בית אחד מהגבול, בשכונת תל-ארזה (קרוב לשכונת שמואל הנביא). מחלון הבית ראינו את הגבול ואת שטח ירדן. כולם חשבו שההורים שלי הזויים שהם גרים שם, במקום כה מסוכן".
"התכניות של הירדנים לא בישרו טובות", היא ממשיכה, "והסתבר שישראל הכינה כעשרים אלף קברים באזור גן סאקר, וכן בגוש דן. פחדו שהולכת להיות קטסטרופה. ביום שני בבוקר, לפני פרוץ המלחמה, הלכנו לבית הספר אך האזעקות החזירו אותנו מהר הביתה, תוך כדי שהפגזים חולפים ושורקים מעל ראשינו. ישבנו במקלט עד יום רביעי המכונן שבו שוחררה העיר. הגברים, רובם ככולם היו מגוייסים. ישבנו אימהות וילדים, כולל תינוקות שזה עתה נולדו. הבניין שלנו חטף פגיעות ישירות, באחת הקומות נעתקה מרפסת ממקומה, מכונית שחנתה ממול עלתה בלהבות. החרדה הייתה גדולה מאוד. אמנם היינו ילדים, אך המתח של המבוגרים היה מורגש, יחד עם המטוסים שחגו מעלינו. הייתה אווירה של קרב אמיתי".
ביום רביעי, בסביבות השעה אחת עשרה בבוקר, הכריז מוטה גור, מפקד חטיבת הצנחנים - "הר הבית בידינו", והונף דגל ישראל. "דמעות ההתרגשות אוחזות בי גם עכשיו", אומרת אסתי, "הוריי הכירו את ירושלים לפני תש"ח, והגיעו מדי פעם בפעם לכותל. אנחנו רק ידענו שאפשר לראות את הכותל מתצפית בהר ציון. אמרו לנו 'אתם רואים את הברושים? שם, שם, זה הכותל'. ירושלמים בגילי, כשאומרים להם 'שם, שם' עד היום הם יודעים שמדובר על הכותל. אף אחד בכלל לא הכין תכנית לשחרר את ירושלים, היינו מוקפים באויבים מכל כיוון, והכול היה רצוף בניסים גדולים".
בכנס העשרים לבנין שלם, שיעסוק גם בחגיגות השבעים למדינה ובכיסופים למקדש, תספר אסתי על מגוריה כיום בעיר העתיקה, ועל גאולת הבתים שהיא ומשפחתה שותפים לה. "כילדה, בכלל לא חלמנו שנגור כאן", היא נזכרת, "בנין בית המערביים, שבו אנו גרים כיום, היה בבעלות יהודית אך כשתושביו ברחו עם הפרעות השתלטו עליו הערבים. בתום מלחמת ששת הימים, באו בעלי הבית היהודים והראו לערבים את הדרך החוצה. הם לא התנגדו, באותה תקופה הם פחדו מאיתנו. הוחלף מנעול לבנין, ובמשך שתים עשרה שנה הוא עמד שומם. לפני כארבעים שנה, החליטה קבוצת בחורים אמיצים, וביניהם בעלי, להיכנס לבנין, ומאז ועד היום אנחנו פה. אינספור מבקרים מגיעים אלינו, אל התצפית בגג ממנה רואים את מקום המקדש ממש".
"המקום הזה מצמיח בנו אהבה גדולה לירושלים, ושמחה גדולה שאנחנו זוכים לגור כאן, אל מול המקום הקדוש, האור הגדול של עם ישראל, שידע הרבה עליות ומורדות. כל העיר העתיקה מלאה בבתים שיש בהם סימני מזוזות, שמעידים על כך שהיו כאן מגורים ענפים של יהודים דווקא. גאולת הבתים כאן היא השגחה פרטית על כל צעד ושעל, שמקרבת אותנו עוד ועוד לירושלים ולבית המקדש".
יום ירושלים שמח!