אנו שואפים לגדל ילדים מאמינים, ילדים שקשורים לריבונו של עולם, ילדים בעלי כוחות חיים ותעצומות נפש, אך נשאלת השאלה: כיצד מחנכים לאמונה? הרב קוק כותב:
"החינוך הפשוט מתחיל משבא הילד לכלל איזו הכרה, והחינוך המדעי מתחיל משיצא לאוויר העולם, ו[החינוך] האמוני מההתחלה היצירית. והתקדשתם והייתם קדושים" [מידות הראיה].
איך מחנכים לאמונה? מה משמעות המילה אמונה? למה אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים "אדם מאמין"? ואיך מחנכים לאמונה כבר מרגע היווצרות העובר? אפשר ללמוד על משמעות המושג אמונה מסיפור חסידי ידוע על האדמו"ר מקוצק, מספרים שחסיד אחד הגיע לסוכתו של הרבי מקוצק, ולאחר החג החסיד ניגש לרבי ואמר בהתרגשות גדולה: "רבי ראיתי בסוכה את האושפיזין!! האם גם הרבי ראה אותם"? ענה לו הרבי : "אני לא ראיתי אותם, אבל אני מאמין שהם היו, והאמונה גדולה יותר מהראייה". הסיפור הזה לא ברור לרבים מאיתנו, היעלה על הדעת שאמונה וודאית יותר מראייה? האם ייתכן שברור יותר לרבי מקוצק שהאושפיזין היו בסוכה, יותר מאשר לאותו חסיד שראה במו עיניו את האושפיזין בסוכה? איך ייתכן שאמונה גדולה מראייה?
בתפיסתנו את העולם- ראייה היא הוודאות הגדולה ביותר. בתפיסה הפשוטה שלנו הוכחה לוגית- שכלית היא בעלת ערך, אבל עולה על כולם היא הראייה. אנו חיים בעולם שבו הראייה היא החשובה ביותר. תיאוריה יכולה להיות מושלמת, אבל עבורנו היא תהפוך לעובדה רק לאחר שניסוי הוכיח לעינינו שהתיאוריה נכונה.
אבל הדברים אינם כך, אומר הרב קוק:
"הדעה האנושית הפילוסופית, היא באה ממופתים והוכחות כ"סימנים". ואילו רוח האמונה הקדושה היא הכרה עצמית-פנימית כ"טביעת עין", שהאדם מכיר את העולם מתוך עצמותו, שעומק האמונה הוא להתדבק בבורא כל העולמים ב"ה"
[מאמרי הראי"ה, עמ' 488]
יש בדברים הללו של הרב קוק יסוד קריטי לחיים ולא רק להבנת מהות האמונה. יש בחיים פן נגלה- להם הרב קורא 'סימנים', הסימנים לעולם אינם וודאות. הפן הנגלה לעולם איננו וודאי, דבר שהוכח היום כעובדה, יופרך בעוד עשר שנים. ראייה יכולה להיות תעתוע דמיון או טעות אופטית. סימנים וראייה הם לעולם מימדים חיצוניים של החיים.
אמונה היא איננה ידיעה, אמונה היא איננה מחשבה, הכרה או החלטה- כל אלו הם מילים השייכות לעולם החיצוני.
יש כוח פנימי וודאי עצמי בחיים, ואת זה אנחנו מתקשים להבין, הכוח הזה איננו גלוי – אי אפשר לתת לו סימנים, הכוח הזה נמצא בעומק החיים שלנו "שהאדם מכיר את העולם מתוך עצמותו". יש במציאות רובד שהוא עמוק יותר מראייה, הוא וודאות גמורה הנובעת מעמקי הנפש. למשל, הוודאות שלנו בכך שאנו חיים. איננו זקוקים לראיות או להוכחות, הוודאות הזאת מוחלטת עבורנו, זאת אמונה הגדולה ועמוקה לאין ערוך יותר מראייה.
אמונה היא מושג פנימי- אמונה לא באה מחוץ לאדם, אמונה שוכנת בתוכו ככוח פנימי.
"מתוך עצמותו". יש כאן באיזה שהוא מקום סתירה למושג "חינוך לאמונה", למעשה לא מנחילים ומורישים לאדם אמונה, ההורה או המחנך צריך לאפשר לילד לחשוף מימד עמוק שטמון בתוך תוכו, ולא ללמד אותו דבר חיצוני לו. הפילוסופיה מבוססת על הוכחות, רציונאליות, לוגיות ולכן היא ניתנת להוראה וללמידה ואילו האמונה ההיא כוח פנימי נשמתי- אנו חוזרים לשאלה- איך אפשר ללמוד וללמד אמונה?
אמונה היא הקשר לבורא עולם, כל תנועה, מחשבה ומעשה ניזונים מבורא עולם- ללא קשר לה' אין חיים. כל הצמחים, בעלי-החיים, בני-האדם, המציאות כולה וכל אחד ואחת מאיתנו קשורים לה', קשר החיים הזה הוא משמעות האמונה. למעשה אין אפשרות שלא להאמין, אין לאדם בחירה חופשית האם להאמין או לא להאמין, עצם היות האדם חי היא עצמה קשר לאלוקים וממילא אמונה. לא בכדי אומרים הראשונים שבעשרת הדיברות המצווה היחידה שלא נאמרה בלשון ציווי, אלא בלשון עובדה היא "אנכי ה' אלוקיך", אין לאדם בחירה האם להיות דבוק ומאמין בבורא עולם או לא. משמעות עצם החיים היא דבקות בבורא עולם.
הכוח ליצור לחדש ולחשוב, לנשום ולהיות היא אמונה. אמונה לא נמצאת בעולם החיצוני היא לא נמצאת בהוכחות היא לא נמצאת בראיות. אמונה היא עצם החיים ואין בחירה חופשית בדבר הזה. למעשה חינוך לאמונה זה לפרוץ דרך שדרכו יופיע הקשר הפנימי הזה, חינוך לאמונה היא היכולת שלי להפגיש את הילד שלי עם עצמיות החיים שלו- לא להוכיח לו שום דבר, זה חינוך לאמונה.
לחנך לאמונה היא לתת כלים לילד לקרא מתחת לפני השטח, כך מחנכים לאמונה, אם לא נתת לילדך את היכולת לקלף את העטיפה ולחשוף רבדים פנימיים- לא חינכת לאמונה, ואפילו אם הילד מדקלם את 'הכוזרי' ויודע בעל-פה את 'מורה נבוכים', ילד שלא למד להביט לעומק החיים, הוא חי קליפה. הוא לא חי חיי אמונה.
בדורנו אנו מתמודדים עם קושי עצום, אנחנו נוטים להתבונן החוצה, לראות דברים במבט חיצוני, בכל דור צריך להישמר ש"[ו]לא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" אבל בתקופה שלנו, המאבק והאתגר כפולים ומכופלים. יש כוח שמושך מאוד חזק החוצה, כוח שלומד בצורה חיצונית, מעריך דבר בעין חיצונית, בוחן אדם בכלים חיצוניים, כוח שבעיניו רק הראייה וההוכחה הגשמית נוכחים ומעצבים את המציאות.
מדוע כוח הראייה החיצונית חזק כל-כך בדורנו? כאשר כוח הגאולה והפנימיות גדל, במקביל אליו גדל הכוח החיצוני. הרב חרל"פ קורא לתופעה הזאת: "זה לעומת זה". מכיוון שפוטנציאל הפנימיות והקדושה גובר, במקביל אליו מתגבר כוח החיצוניות והגשמיות. בימינו הלימוד, ואפילו לימוד התורה הוא במובן מסוים טכני וחיצוני. אנחנו נפגשים עם דברים בצורה חיצונית. למשל-ילדים בימינו סובלים מבעיה בהבנת הנקרא. הם קוראים טקסט, הקריאה רהוטה וללא שגיאות, אבל הם לא מבינים את משמעות הדברים שהם קראו. הקריאה חיצונית, התלמיד מתקשה להעמיק אפילו בסיפור פשוט ולהבין את משמעות המילים, זאת דוגמה לפגישה לא אמונית. אמונה היא התבוננות פנימית, קילוף העטיפה והתבוננות בתוך. כאשר רבי עקיבא רואה שועלים יוצאים מבית המקדש, הוא לא רואה את המציאות החיצונית, הוא רואה את עומק הדבר, רבי עקיבא מתבונן ורואה את המציאות בעין אמונית ולכן הוא צוחק.
תפקידינו הוא להפגיש את הילדים שלנו עם עומק החיים, כדי שהם יצליחו להגיע לעומק העולם האמוני שבתוכם. השאלה היא האם אנחנו קשורים לקודש או לסימנים חיצוניים? איך אנחנו כהורים וכמחנכים מגיבים לחדשות? איך אנחנו מגיבים לתעודה? אנחנו כהורים צריך בראש ובראשונה לפגוש את המציאות בעומק, אני נפגש עם הילד שלי בעומק, אני לא מתרשם מהחיצוניות שלו, יש לי כהורה עדשות של רבי עקיבא שלא מתרשם מחיצוניותו של הילד, מגודל הכיפה ואורך השער של הילד, אם אני רוצה לגדל את הילד שלי לראייה עמוקה של החיים, אני חייב לפגוש אותו בעומק ולא ברובד החיצוני של החיים. כשאני שומע בחדשות שהתקינו רכבל בראש הנקרה- זה מתפרש בעיניי כחלק מתהליך שיבת ישראל לארצו, או כעוד אטרקציה שכדאי לבקר בה? האם אני רואה את גודל הכיפה או את מה שהראש מתחתיה חושב? כשהילד יגדל, נלמד איתו "כוזרי", נלמד איתו אמונה אבל בשלב הראשון , כבר מרגע יצירתו הוא צריך לפגוש קדושה, פנימיות.
צריך ללמד להתבונן, ללמוד איך הטבע משבח את ה', ללמוד להביט בנמלה ולראות את הפלא באופן בו היא נושאת גרגר חיטה. אנחנו מתעוררים כל בוקר וזוכים להניע את האברים, לעמוד ולא ליפול, יש לנו שיווי משקל – איזה פלא! עלינו ללמוד להתבונן פנימה, לקלף את הקליפות מהדיון שעל השולחן, לקלף את המשנה שאני לומד וללמוד את משמעותה, ללמוד הבנת הנקרא.
מגיל צעיר צריך ללמוד שיש עומק, יש צד חיצוני ויש רובד פנימי. למשל כשאבא הולך עם ילדו לקנות אופניים. הילד יבחר באופנים הנוצצות עם הצפצפה ואם קישטו את האופניים בסרטים צבעוניים- וודאי שאלו האופניים הכי טובות. האבא צריך ללמד את בנו לבדוק את הברזל ממנו עשויות האופניים. ללמד להסתכל על השרשרת של האופניים, ללמד את הקטנצ'יק בן השבע שמה שנוצץ מבחוץ לא בהכרח טוב. הילד לומד שהעולם החיצוני של "ראיתי" יכול להיות טעות, וכדאי להתבונן מתחת לפני השטח. המפגש הפשוט הזה מכשיר את הילד להכיר את העומק שבחיים, להכיר את הרבדים הנסתרים והאיכותיים במציאות בכלל ובנפשו בפרט.
עריכה: נעמה אבידן