אסתי ארנד, יועצת המכון הוותיקה, מתגוררת ברובע היהודי המתחדש מיום נישואיה. היא מספרת מעט מן ההתמודדויות והחוויות של השבועות האחרונים, ומייעצת מה עושים כשהילדים, וגם אנחנו, חשים פחד מהמצב הביטחוני.
לגור בעיר העתיקה מול הר המוריה, בסמוך למקום בית המקדש, זכות גדולה היא עד מאוד. אנחנו מתגוררים כאן למעלה משלושים שנה (בעלי הגיע לכאן עם הקבוצה הראשונה של הבחורים שגאלו את "בית המערביים", בנר שישי של חנוכה תשל"ט). עברנו כאן תקופות רגועות ותקופות מתוחות, כשכעת אנחנו בתקופה בה אויבינו מנסים להפחיד אותנו בכוח החרב. במשך כל השנים שבהן אנחנו גרים כאן סיגלנו לעצמנו את התובנה שאנחנו גרים כאן כי אנחנו אוהבים את ירושלים, שמחים להיות בה, ואנחנו חלק מתהליך הגאולה. ירושלים שמחה, וריבונו של עולם שמח בבנים ששבים לעיר הקודש ומחזירים בה עטרה ליושנה. אנחנו מתהלכים כאן בתחושה שיש לנו שמירה אישית ושום דבר לא קורה לאף אחד שניה לפני שריבונו של עולם מחליט על כך.
הפיגוע בו איבדנו את שכננו היקר הרב נחמיה לביא הי"ד, שנרצח יחד עם אהרן בניטה הי"ד, טלטל אותנו מאוד. ההיכרות עם המשפחה האצילית והגיבורה, הכאב על חיים זכים, מלאי תוכן ועשיה, שנגדעו בהינף סכין, פשוט לא נתפס. נחמיה הי"ד, שנטע אלמנתו אמרה עליו שהיה כספר תורה מהלך, השאיר צוואה לא כתובה שכנראה אומרת – עסקו בתורה, חזקו את ירושלים, עשו חסד. הנושאים הללו קוימו אצלו בעומק, בכוונה, בפשטות ובצניעות רבה. ה' יתן לנטע האהובה כוחות למשימה הגדולה, לגדל את הילדים המתוקים בחוכמה ובטוב-לבב, וישלח רפואה שלמה וכוחות מרובים לאדל בניטה וילדיה.
היום-יום מאז הרצח הנורא עומד בצל האירוע. מצד אחד כוחות ביטחון, שוטרים ולוחמי מג"ב, מציפים את הרחובות ונותנים מענה לאבטחת התושבים. מצד שני רבנים, אישי ציבור, ותושבים אוהבי ירושלים מתקבצים ובאים למאהל שנבנה במקום הרצח ליד בית ויטנברג. הנוער היקר שגר כאן, יחד עם אנשי עמותת עטרת כהנים, מתמסר למאהל ולפעילויות שבו. שלוש תפילות ביום, שיעורי תורה, לימוד בחברותות ופעילויות שמהוות אבן שואבת לרבים וטובים. ההזדהות של המבקרים עם התושבים מחממת מאוד את הלב. בשמחת תורה היו הקפות במעגלים רבים, של מתפללים מכל בתי הכנסת בעיר העתיקה, הם מילאו את רחוב גיא, בסמוך למקום הרצח. בהקפות שניות הרחוב המה רוקדים ומבקרים רבים עד מאוד, כשעין אחת בוכה ועין אחת רוקדת... הרגשות מעורבים, האבל על הפיגוע הנורא, יחד עם התחושה והאמונה שעם ישראל חי.
ביום שישי האחרון שמחנו לקבל עוגות טעימות ממשפחות שהביעו הזדהות, ורצו להיות שותפות במתרחש כאן, במקום המרכזי ביותר בעולם, אשר עיני כולם נשואות אליו. כמה טוב שאנחנו חלק מעם ישראל חי, מעם הנצח, שלא נבהל גם כשקשה, ולא מפחד מדרך ארוכה, כשאויבינו תאבי הדם לא בוחלים בשום אמצעים.
למרות ביקור ההזדהות, אי אפשר להתעלם ממיעוט המבקרים בעיר העתיקה בכלל וברחבת הכותל בפרט. אמנם יש מניינים, יש תפילה, אך הם מועטים מהרגיל. בשבת האחרונה היו בכותל שלושה מניינים בלבד, שרובם הורכבו מכוחות הביטחון... בעלי המסעדות סופגים הפסדים, אך מניסיון העבר הימים המתוחים הללו בע"ה יחלפו, ובמקום כיכר העיר הריקה תהיה כיכר השוק הומה. בואו בקרו בירושלים העתיקה, אל תתנו לאויב להשיג את מבוקשו, ונזכה מהרה לראות את ירושלים בתפארתה, ובא גואל לציון. אמן כן יהי רצון.
מה עושים כשהילדים מפחדים
לא מעט אימהות שואלות אותי: הילד שלי מפחד, מה עושים עם הפחד הזה? הוא מרבה לבכות, נצמד אליי, לא נרדם בלילה, מבקש לישון איתנו ההורים, אוכל מעט מהרגיל או לחלופין לא מפסיק לאכול, ועוד שינויים בהתנהגות. למעשה, גם אני כאימא מפחדת...
אכן שאלה קיומית בימים אלו, וטוב שאנחנו כאימהות נשים לב להתנהגויות של ילדינו כדי שנוכל לתת להם את המענה המתאים. הפחד הוא ענף של מידת הזהירות. אם לא היינו מפחדים היינו קופצים לכביש, מתקרבים לאש או מסכנים את עצמנו. ואכן בכל עת, ובמיוחד עכשיו, טוב להגביר ערנות ולהשתמש בשבע העיניים שיש לנו, מקדימה, מאחור וגם מהצדדים...
יחד עם זה, טוב לשדר ביטחון במידת האפשר, ולנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים.
רעיונות מעשיים ליישום בבית:
1. חשוב מאוד לדבר עם הילדים על המציאות המורכבת בה אנו חיים. שבו לידם, והקשיבו למה שהם חווים. אין צורך להרבות בדיבורים אלא יותר בהקשבה. הפחד הוא תגובה נורמלית למציאות לא נורמלית, ולכן חשוב שילד יספר מה מפחיד אותו, מה הוא שמע, מה הוא ראה, איפה הוא היה כשסיפרו לו, מה הוא חווה בגופו, האם הרגיש רעד, נשימות מהירות, הזעה, כאבי בטן, סחרחורת וכדומה. הדחקת רגשות איננה במקומה, כיוון שהילד אוצר בתוכו את הפחד שהולך וגדל. תנו לילדים הרגשה שמותר לפחד. בנוסף, כשמתרחשים אירועים, כדאי שאנחנו נעדכן את הילדים וניתן להם את המידע. זה עדיף על פני חשיפה שלהם למידע מחוץ לבית. וילדים קטנים שלא חשופים לאינפורמציה – לא צריך להרבות בדיבור איתם. זכות הציבור לדעת היא לא מגיל שנתיים... אם הילד ממילא לא ייחשף למידע, אין צורך לחשוף אותו בכוח.
2. אפשר לבקש מהילד שיצייר את הפחד, איך הפחד נראה, באיזה צבע הוא? בוא וקרא לו בשם.
3. נשתף את הילדים בחוויות שלנו, גם לנו יש לעתים תחושת פחד (לפעמים אנחנו פוחדים יותר מהם).
4. נלמד את הילד שיש לנו בראש שני סוגי מחשבות. סוג אחד הוא מחשבות שמשתלטות ומזיקות לנו, כגון – הולכים לזרוק עלי אבן, אני רואה מחבל וכדומה. הסוג השני זה מחשבות הגיוניות שמועילות לנו – נגיע הביתה בע"ה בשלום, לא כל הערבים הם מחבלים, נאמר תפילת הדרך בכוונה. אפשר גם לדמיין את השיחה בין מחשבות א' למחשבות ב'.
5. נעזור לילד למצוא את המשפט המרגיע שלו. לדוגמה: אני לא נבהל, ה' שומר עלי, כל מה שקורה בדיוק מתאים לי, הכול בהשגחה פרטית, ועוד משפטיים אמוניים.
6. נלמד את הילד לנשום נשימות עמוקות מאוד, שמספקות חמצן לגוף ועוזרות להרגיש תחושת נינוחות.
7. ילד שמתגבר על פחדיו – חזקו אותו, עודדו אותו על כך, "שמתי לב שהתגברת על הפחד, אני מעריכ/ה אותך מאוד".
אם אתם רואים שהילד ממשיך לפחד תקופה ארוכה – כדאי, מומלץ וצריך לפנות לייעוץ.