תשובת אסתי ארנד, יועצת מכון בנין שלם:
שלום לך,
ילדים נוטים לערב בין דמיון לבין מציאות, ולכן אין להיבהל כשהם מדמיינים, אלא להפך. הם מראים את החלק היצירתי והבריא שבאישיות שלהם. טוב שאתם סומכים על ילדיכם, אך כשילד אינו דובר אמת, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מספר שאלות:
האם הוא רוצה לנקות את עצמו מאשמה? האם הוא חושש מביקורת על המעשה שעשה? האם הוא רוצה לרַצות אותנו? או שהוא מפחד מאיתנו? בקיצור, מה הניע אותו לא לומר את האמת?
לדוגמה: ילד מאבד את התיק החדש שקנינו לו אתמול. הוא חושש שנאשים אותו, שנעניש אותו, יתכן שכדי להימלט מהאשמה או ענישה הוא בודה סיפור מלבו: "אתם יודעים מה קרה לי? מישהו ניסה לתקוף אותי, הייתי צריך לברוח כדי להציל את עצמי וככה התיק נעלם לי". כשילד יודע שהוריו יקבלו את הסיפור האמיתי שלו, ויבינו אותו, הוא לא יצטרך להמציא סיפור מדומיין.
זאת ועוד, כשאתם יודעים את האמת על ילדכם, אל תשאלו אותו "מה קרה?", אלא הציבו עובדה. לדוגמה: בעל חנות המכולת מספר לכם שהילד שלכם לקח ממתקים מהחנות בלי לשלם, כדי לחלק אותם לחבריו. אם נשאל: "נכון שלקחת בלי רשות ממתקים?" יתכן שנגרור אותו לשקר, והוא יענה: "לא, מה פתאום?" וכך עבירת הגניבה גוררת אחריה עבירת שקר.
אך אם נציב בפניו עובדה: "בעל החנות התקשר וסיפר לנו ש..." - לא גררנו אותו לשקר. וכהורים מחנכים ניתן לו עכשיו הדרכה: בחנות קונים תמורת תשלום, מותר לקנות רק ברשות ההורים, אם רוצים לחלק לחברים אפשר לקחת ממתקים מהבית, להחליט כמה, למי, מתי. ומעבר לזה, אם רוצים לרכוש את לבם של חברים – אפשר לעשות את זה בדרכים אחרות, ולא רק על ידי שוחד-ממתקים.
לסיכום,
האמת היא שהילדים שלנו אינם שקרנים. הם לפעמים מדמיינים. התפקיד שלנו הוא ליצור מערכת יחסים בינינו לבין ילדינו שמאפשרת להם לספר, שיוצרת גבול מתוך אהבה, שמדריכה ולעולם לא מדביקה תוויות.
בהצלחה רבה,
אסתי ארנד, יועצת מכון בנין שלם